בס"ד

מלחמת עמלק – יהושע ומרדכי

כאשר משה שומע שעמלק יצא לקראת ישראל למלחמה, הוא אינו אוזר
מותניו ויוצא להילחם בעמלק, אלא שולח את יהושע: "ויאמר משה אל יהושע… וצא הלחם בעמלק" (שמות י"ז, ט). מדוע לא יצא משה להילחם בעצמו?

חז"ל במכילתא מתייחסים לעניין, ואומרים שבגלל שמשה שלח את יהושע למלחמת עמלק ולא הלך בעצמו להילחם – כבדו ידיו:

בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר [=יהושע] תחתיו – נתקיירו ידיו.

אולם, מצאנו במדרש (מכילתא דרשב"י ע"א) גם תשובה אחרת:

וכי משה עומד ואומר ליהושע לעשות מלחמה עם עמלק? אלא מסורת היא, שאין בני עשו נופלין אלא ביד בניה של רחל.

ועל כך שוב יש לתמוה: מדוע דווקא בניה של רחל הם אלה שנוצחים את עמלק?

התשובה לכל אלו נעוצה בטבעו ובאופיו של עמלק. עמלק אינו מאמין בהשגחת הקב"ה על הנעשה בעולם. וזאת, כדברי חז"ל האומרים שעמלק דגל באידיאולוגיה של 'מקרה' – "אשר קרך בדרך" (אסתר רבה, פרשה ח'). עמלק רואה שמתרחשים נסים לישראל, אך הוא מסביר אותם כדבר טבעי. למשל, את קריעת ים-סוף הוא מסביר כמאורע טבעי – גאות ושפל שהתרחשו אך במקרה. עמלק סבור שה'מזל' שיחק לישראל. הואיל וזו גישתו של עמלק, לכן הוא מאמין שניצחונם היה אך במקרה, ולא מסתבר שהדבר יחזור על עצמו. לכן עמלק אינו מפחד ויוצא להילחם בישראל.

זרעו של יוסף הוא המתאים להילחם בעמלק, מעצם מהותו של יוסף: יוסף חי כל חייו בתחושה של "שויתי ה' לנגדי תמיד", בהרגשת מציאות ה' והשגחתו בעולם (פרט למעידה אחת בסוף פרשת וישב). להלן מספר דוגמות מדברי יוסף:

  1. "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי" (בראשית מ"א, נא).
  2. "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם שם, נב).
  3. "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ… כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם מ"ה, ה).
  4. "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" (שם שם, ז).
  5. "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם" (שם שם, ט).
  6. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה" (שם מ"ח, ט).
  7. "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (שם נ', כ).
  8. "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם" (שם שם, כה).

 

גם לאומות העולם מנסה יוסף להראות את מציאות ה' והשגחתו:

  1. לשר האופים ולשר המשקים אומר יוסף: "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים" (שם מ', ח).
  2. לפרעה אומר יוסף: "בִּלְעָדָי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, טז).
  3. ועוד לפרעה: "אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (שם שם, כה).
  4. ועוד: "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם שם, לב).

לא עוד שיוסף מנסה, הוא אף מצליח להחדיר לאומות העולם את מציאות ה'. פרעה אומר על יוסף: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ" (שם מ"א, לח). אין ספק שמשפט זה של פרעה לא היה נאמר לולא ההדגשות החוזרות ונשנות של יוסף שהכול בא מאת ה'.

לכן, יהושע שבא מזרעה של רחל הוא המתאים להנהגה זו. ואכן, בסופו של דבר יהושע הוא המכניס את ישראל לארץ, למקום שבו ההשגחה היא במסגרת הטבע.

ניתן ללמוד רעיון זה מן המדרש (שמות רבה, פרק כ"ו):

למה ליהושע? אמר לו: זקנך [יוסף] אמר: "את הא-להים אני ירא". יבוא בנו [של מי] שאמר "את הא-להים אני ירא", ויפרע ממי שנאמר עליו: "ולא ירא א-להים".

מי שירא את הא-להים הוא המתאים להילחם במי שאיננו ירא אותו.

בדרך כלל, כשמתרחשים נסים גלויים, מאמינים גם אנשים פשוטים ביד ה' שהתערבה. גם החרטומים יודעים לומר: "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא" (שמות ח', טו). אך עמלק מתכחש גם לנסים גלויים; גם אותם הוא רואה כמקרה. עמלק פוגע על ידי כך בשמו של הקב"ה: "כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם" (פסיקתא רבתי, פי"ב).
המלחמה בעמלק מתקנת את הפגיעה במלכות ה': " 'לך ה' הממלכה' – זו מלחמת עמלק" (ברכות נח ע"ב), "כלומר, על ידי מלחמה לה' בעמלק – יתעלה כסאו" (רש"י, שם). המלחמה בעמלק מתרחשת דווקא בצורה טבעית, כדי שהכול ידעו שגם בדברים הנראים כטבעיים פועלת יד ה'.

גם מגילת אסתר כולה טבעית, וגם שם ה' אינו מוזכר במגילה. מרדכי מצווה על קיום ימי הפורים, ועל ידי כך בא העם לידי מודעות שגם דברים העשויים להראות טבעיים, מונהגים על ידי ה'. ואכן, גם במגילת אסתר הביא הניצחון בעמלק לתיקון שמו של הקב"ה (מגילה י ע"א):

" 'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס' –
תחת הנעצוץ – תחת המן…
יעלה ברוש – זה מרדכי…
תחת הסרפד – תחת ושתי…
יעלה הדס – זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה…
'והיה לה' לשם' – זו מקרא מגילה".

print