בין יום השואה ליום העצמאות

נמצאים אנו בתווך, בין יום השואה ליום העצמאות. ברצוני לשתף אתכם בסיפור מרגש ומעורר מחשבות שסיפר הרב יונה עמנואל, אביה של בת קהילתנו באלון שבות (מרים ויטמן הי"ו. את הסיפור כתבתי גם בהגדה של פסח, סמוך ל"והיא שעמדה… שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו… והקב"ה מצילנו מידם").

וכך סיפר:

אני רוצה לספר את מה שאירע לי היום לפני ארבעים שנה. את סיפור אותו יום לא הייתי יכול לספר עד עתה. לא סיפרתי אותו לאשתי, לא סיפרתי אותו לילדי, לא סיפרתי אותו לאיש – לא יכולתי. לראשונה אני מרגיש עתה, בברית המילה של נכדי אהרון חננאל נ"י, שאני יכול לספר את אשר אירע באותו היום.
באותו ערב פסח של שנת תש"ה יצאתי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך במחנה ברגן-בלזן, כפי שיצאתי בכל יום בשנתיים האחרונות. חזרתי בלילה שבור ורצוץ, כפי שחזרתי שבור ורצוץ בכל ערב בשנתיים האחרונות. הייתי בן 19. אבי כבר לא היה בין החיים, אחי הבכור אלחנן כבר לא היה בין החיים, אחי הקטן שלום כבר לא היה בין החיים וגם אחותי הקטנה בתיה כבר לא היתה בין החיים. מחנה ברגן-בלזן לא היה מחנה השמדה אלא מחנה עבודה, ויהודים מתו מעבודת הפרך, מהקור הנורא, מרעב וממחלות. מאות רבות של יהודים מתו בתקופה זו בברגן-בלזן מדי יום ביומו.
הלכתי לצריף של אמי, שהייתה חולה מאוד, התיישבתי לידה והתחלתי לומר את ההגדה. יין לא היה לנו; מצות לא היו לנו; גם לחם לא היה לנו. דבר אחד היה לנו, והרבה – מרור! הרבה-הרבה מרור בלב! אמרתי בלחש את ההגדה, כשאמי ספק שומעת ספק אינה שומעת את אשר אני קורא. כאשר הגעתי לברכת הגאולה ואמרתי את המילים "כן ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך" – הרגשתי שבפעם הראשונה אינני מאמין במה שאני אומר. מישהו מאתנו כאן עוד יגיע למועדים ולרגלים אחרים? מישהו מאתנו עוד יראה את ירושלים? מישהו מאיתנו עוד ישמח? פרצתי בבכי, ובאמצע הברכה הפסקתי את אמירת ההגדה…
לו יכולתי לתאר לעצמי באותו ליל סדר של שנת תש"ה שמץ ממה שמתרחש כאן היום, לו יכולתי לדמיין לעצמי שאזכה להגיע לארץ ישראל עם אחותי ושני אחיי, שאזכה לחיות במדינה יהודית, שאזכה להקים משפחה, לגדל שבעה ילדים, להיות לאחר ארבעים שנה סנדק בברית המילה של נכדי בירושלים; לו יכולתי לדמיין לעצמי אך משהו מכל זה – אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה…

שאל אותי עיתונאי דתי: מהם הכללים העיתונאיים לפי ההלכה? אמרתי לו כללי לשון הרע בתקשורת ודברים נוספים, ואז הוספתי: הרא"ש כותב ש"דרכם של בני אדם להעלים הטובות ולגלות הרעות". לעתים, האזנה לתקשורת נותנת תחושה שכמעט הכל גרוע במדינה, שהמדינה הולכת להתמוטט.
צריך לדעת: ישנן בעיות, ישנם קשיים, אבל בסך הכל יש לנו מדינה נפלאה, יש לנו עם נפלא. כאשר מתרגלים למציאות של מדינת ישראל, של שיבת היהודים לארץ, לעתים שוכחים את גודל הנס ועוסקים כל הזמן בתלונות. זכינו להיות בדור של גאולה, דור נפלא. מדי פעם צריך להיזכר במה שהיה לעם ישראל עד לא מזמן, ובקשיים העצומים שהיו לנו במשך אלפיים שנה, ולהתבונן בגודל הפלא הקיים היום: השיבה לארץ, העצמאות המדינית, ההתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל, כמות לומדי התורה שלא הייתה כמותה בכל אלפי השנים האחרונות, ההתפתחות הטכנולוגית ומקומה של מדינת ישראל בתחום זה בעולם, ועוד ועוד. מתוך כך נודה לקב"ה על כל הטוב, ובתוך התודה נזכור גם לעמול על תיקון הקשיים והבעיות שעדיין קיימים.
בע"ה, כשם שזכינו לראות נפלאות, כך יגיענו הקב"ה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

print