מי בנה את המשכן?

התורה כותבת במפורש (שמות ל"ה, ל-לה) שהבונים הם בצלאל משבט יהודה, ואהליאב משבט דן.

התורה גם מתארת את כשרונותיהם: רוח אלקים, חכמה, תבונה, דעת, כשרונות באומנות המתכות, האבן והעץ. מומחים גם באריגה.

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְקֹוָק בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

התורה מדגישה את הייחוס של שני הבונים. למשל אצל בצלאל: "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה". מדוע לפרט את כל הדורות? בתנחומא (ויקהל ד') מבואר, שאבותיו של בצלאל מסרו נפשם על קידוש השם (חור לא השתתף בחטא העגל; נחשון קפץ ראשון למים) ולכן זכה גם בצלאל להמשיכם.

ומדוע גם ביחס לאהליאב מדגישה זאת התורה? ומדוע מגיעה התורה בשניהם עד הראשית, עד המקור: שבט יהודה ושבט דן? מבאר רש"י (ל"ה, לד):

משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל.

כלומר: את המשכן בונה נציג מהשבט החשוב ביותר, ומהשבט הנחות ביותר, בכדי לומר כלל חשוב: כולם יכולים להיות שותפים לבניית המקדש; כולם יכולים להיות מחוברים לקדושה!

     אולם, ייתכן להוסיף עוד. לקראת סיום פרשת פקודי, כאשר התורה מסכמת את בניית המשכן, מתוארים הבונים (ל"ט, מב-מג):

(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה:

(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:

      פסוקים אלו מהווים הפתעה: כאן לא מוזכרים בצלאל ואהליאב. מדוע? מבאר בעל אור החיים: אמנם את עיקר העבודה עשו בצלאל ואהליאב, אבל בלי עם ישראל אי אפשר היה להקים את המשכן. אי אפשר היה גם בגלל התרומות או העזרות האחרות (גם אם חלקן היו מאוד קטנות), אך בעיקר בגלל שמשכן הוא השראת שכינה על עם! לא על היחיד.

      התורה מלמדת אותנו: קירבה לקב"ה מתאפשרת בכל ייחוס, ואפילו בייחוס של שבט דן.  ועוד מלמדת אותנו התורה: אפילו האדם החכם ביותר והצדיק ביותר, איננו בעל משמעות בלא העם כולו! רק על ידי החיבור אל העם והיניקה מן העם, יש משמעות גם לעוצמותיו של היחיד. בצלאל ואהליאב יצרו דבר מדהים, אבל העם כולו נחשב כשותף, ואילולי כן, גם מעשיהם של בצלאל ושל אהליאב, לא היו נחשבים לכלום.

      נלמד גם אנו: יש להעריך כל אחד ולדעת שכל אחד נותן את התוספת שלו בעולם, ורק על ידי הרגשה זו, והרגשת החיבור אל הכלל, ניתן ליצור ולפתח, לשכלל ולבנות את עולמו של הקב"ה בכלל, ואת עולם הקודש של כנסת ישראל, בפרט.   

print