חיים של משימות

משה רבנו מתחיל את שליחותו: הוא עושה את האותות לעיני העם ונפגש עם פרעה. למרות זאת, משה חושש ואף מנסה להתנער משליחותו (שמות ו', יב):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

בהמשך אותו פרק התורה חוזרת על כך (שם, כט-ל):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

משה איננו רוצה בשליחות. משה אומר שהוא ערל שפתיים ולא יוכל לבצע את השליחות[1]. משה חוזר כאן על סירובו בפרשת שמות. גם שם, כבר בתחילת השליחות משה אומר "מי אנכי", ואינו רוצה בשליחות (שמות ג', יא):

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

בתגובה, הקב"ה מבטיח לו שהוא ילווה אותו, אך משה אומר שלא יאמינו לו; הקב"ה נותן לו את שלושת האותות (נחש, יד מצורעת, דם) בכדי שבני ישראל יאמינו לו, אך משה מסרב שוב (שם ד', י):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:

טענה זו היא הטענה המופיעה בפרשתנו: כבד פה וכבר לשון, מגמגם, איננו יכול לתת נאום בצורה מרשימה.

הקב"ה אומר לו שהוא זה שיצר את האדם, וכשם שהוא דואג לכל בני העולם לפה ולעיניים, כך הוא יכול לדאוג למשה. משה עדיין מסר (ד', יג):

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:

רש"י מבאר:

ביד תשלח – ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה.

כלומר, משה אומר לקב"ה: 'שלח את אהרן שהיה השליח עד כה ולא אותי, שהרי אינני עתיד להשלים את השליחות ולהכניסם לארץ'. משה חושש, מכיוון שהוא יודע שלא יצליח להשלים את השליחות ולהביאם לארץ.

הספורנו מבאר:

שלח נא ביד תשלח – ביד מי שיהיה שליח מוכן לעשות שליחותך, ולא איש כמוני שיצטרך שתהיה עם פי ותוריני באופן שאתה תהיה המדבר.

כלומר, משה אומר לקב"ה: 'כיוון שיש לי פגם – אני מגמגם, עדיף שתמצא מישהו שיעשה את השליחות באופן שלא תצטרך לטרוח לסייע לו בדיבור'. משה חושש מכיוון שאיננו מושלם ויש בו פגמים.

הרמב"ן אומר שהענווה של משה הייתה כל כך גדולה, שהוא חשב שכל אדם בעולם יוכל לעשות את השליחות טוב ממנו:

והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך.

הרבה סיבות היו לו למשה שלא לקבל את השליחות: הוא לא אדם מושלם (מגמגם), הוא לא יצליח להשלים את השליחות (לא יכניסם לארץ), הוא איננו רוצה להטריח את הקב"ה (שיצטרך לסייע לו בדיבור), ואולי הוא אפילו מרגיש שכולם יותר טובים ממנו.

הקב"ה כועס על משה: "ויחר אף ה' במשה". הקב"ה רוצה שמשה ילך לשליחות זו. צריכים לדעת שכאשר מנסים לעשות משימות, לא תמיד אנחנו מושלמים ולא תמיד נצליח להגיע לתוצאות מושלמות. אך למרות זאת, אפילו משה רבנו, אביהם של כל השליחים, לא היה מושלם ולא הצליח להשיג תוצאות מושלמות לגמרי, ולמרות זאת היה השליח הטוב ביותר!

מה היה קורה אילו בסוף משה לא היה מסכים? ייתכן שהקב"ה לא היה מאפשר לו לא להסכים. אולם, מה היה אילו בכל זאת משה היה מצליח להתחמק ולא להסכים?

ברור שתהליך הגאולה של עם ישראל לא היה נפגע! עם ישראל איננו תלוי באף אדם בעולם. אפילו לא באדם הגדול שבגדולים. עם ישראל הוא מעל כולם: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (למרות שלאחר חטא העגל העם ניצל בזכות משה). תהליך הגאולה של עם ישראל היה מתרחש בדרך אחרת. הבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים הייתה מתקיימת באופן אחר.

אולם, מי שבוודאי היה נפגע מכך הוא משה רבנו! משה רבנו לא היה אותו אדם אילו לא היה מקבל את השליחות. מן הסתם, משה רבנו היה עדיין אדם רוחני וקדוש, אבל חסר עוצמות וחסר כוחות. משה רבנו המקבל את השליחות הופך להיות אדם עם כוחות רוחניים ועם עוצמות הנהגה. הוא הופך להיות אביהם של הנביאים: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים"!

אדם צריך לדעת שעליו לקחת על עצמו משימות גם אם אינו האדם המושלם ביותר עבורן, וגם אם לא יצליח בהכרח להשלימן לגמרי. יש לנו כוחות לעשות משימות. אדם שאינו מבצע משימות – נשאר קטן! המשימות מגדילות את האדם ומעצימות אותו.

אדם צריך לחפש אחר משימות. משימות פרטיות (במידות ובקיום מצוות), משימות משפחתיות (גם כאשר ילד מסייע בבית, אין הוא עושה טובה לאמו – אלא לעצמו! גם בית זו 'משימה', וכל אחד צריך לשאוף להיות שותף מלא בה), משימות כלפי הכלל (משימות חסד ועזרה). מי שמבצע משימות, גדל ממשימה למשימה.

מה קרה לגמגום של משה? כיצד הוא התגבר עליו? ובכן, הקב"ה מבטיח "ואנכי אהיה עם פיך", אולם, בפרשת וארא אנו רואים שמשה עדיין מגמגם: "ואני ערל שפתיים"[2].

בזוהר (רעיא מהימנא, פרשת וארא) מבואר שהגמגום משקף את מצב הגלות. כל עוד היו בגלות, הדיבור לא היה מושלם. ברגע שהתקרבו למעמד הר סיני, הלך הדיבור ונהיה שלם. ייתכן שהדבר משקף את כל עם ישראל: המנהיג הוא נציג העם – כל עוד העם פגום, הרי שגם המנהיג יגמגם; ברגע שעם ישראל הגיע למעמד הר סיני – הרי שהשתנה מצבו של העם, וממילא נשתנה מצבו של משה.

הרב קוק (שמועות הראי"ה, פסח תרצ"א) מוסיף ומבאר ש"דיבורי פה אמורים לתרגם את המחשבה, הרי שמשלא מתאפשר הדבר, נפער פער בין הגות פנימית לבין היכולת לנסחה, ומתגלים כבדות הפה וקשיי הלשון". כלומר, היכולת הרוחנית של משה הייתה כה גבוהה, עד שהוא לא הצליח לבטא אותה בדיבור. בעקבות דברי הזוהר שראינו, מסביר הרב קוק ששעבוד מצרים הוליד קושי לתרגם את דבר ה' למשועבדי מצרים. כלומר, עוצמת הרוח של משה הנובעת מעוצמת דבר ה' היא ברמה גבוהה כל כך, שעם ישראל במצרים לא היה יכול לקולטה, ולכן היה משה מגמגם. מתי בא דבר זה לידי תיקון? "בגאולת פסח, באה אף גאולה לדיבור". יציאת מצרים הביאה את עם ישראל למציאות רוחנית שבה יכול היה לקלוט את דבר ה', וממילא באה 'גאולת הדיבור' – נפתרה בעיית הגמגום של משה רבנו.

ייתכן שאירע דבר נוסף. הקב"ה אומר שאהרן יהיה לפה למשה, וכך אכן קורה בתחילה. אולם, לאחר מכן מוצאים אנו את משה מדבר בעצמו, ולא ברור באיזה שלב פיו של משה ניתַקֵן, וכיצד אירע הדבר.

ייתכן שהקב"ה לא עשה פעולה מיוחדת בכדי לתקן את דיבורו של משה. הקב"ה היה עם משה, ונתן לו עוצמות רוח וכוחות. אולם, כאשר משה מתחיל בשליחותו, אט-אט הוא מגלה בתוכו כוחות חדשים, אט-אט הוא מצליח להתגבר על חולשות שהיו לו, ועל הגמגום המבטא את החשש להתבטא כלפי חוץ. המשימות של משה נותנות בו כוחות: הכוחות החדשים מביאים אותו לשלמות – מביאים אותו לשלמות פיזית ללא גמגום, ומביאים אותו לשלמות רוחנית – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"!

נלמד גם אנו, כלפי עצמנו וכלפי ילדינו, לחפש משימות ולגדול ממשימה למשימה. לחפש משימות פרטיות, לחפש משימות משפחתיות (יש להיזהר שמשימה לאומית לא תרמוס את המשפחה, אלא להיפך: תגדיל את שתיהן), ולחפש משימות של כלל, משימות של חסד, משימות של בנייה ותיקון, לעם ישראל ולעולם כולו.

יש בנו הכוח והיכולת, אך כדי לצאת מן הגמגום הפרטי של כל אחד ואחד צריך לחפש משימות, להתקדם ממשימה למשימה, להתרומם ולהתעלות.

[1] החזרה הכפולה בפרק זה נובעת מהסיבה הבאה: בתחילה דיברה התורה על ציווי הקב"ה על השליחות ועל סירוב משה, ולאחר מכן נכתבו שמות בני ישראל בכדי ללמדנו את הייחוס של משה. לכן, כעת חוזרת התורה שוב על סירובו של משה לשליחות, כחזרה אל הנושא המרכזי.

[2] רש"י והאבן עזרא (בפירושו השני) מבארים ש'כבד פה' פירושו מגמגם. הרשב"ם דוחה דעה זו, כי לדעתו לא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. לכן הוא מבאר שמשה לא היה בקי בדיבור רהוט בשפה המצרית. גם האבן עזרא בפירושו הראשון כותב שמשה לא היה מדבר צחות, כלומר שלא דיבר בצורה מרשימה (גם אם מבחינה לשונית ידע היטב את השפה, הרי שלא ידע להרשים בדיבורו).

print