הגמרא במסכת פסחים (פח.) מתארת כל אחד מן האבות בכינוי אחר:

"דכתיב: 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב וגו' '. א-לוהי יעקב, ולא א-לוהי אברהם ויצחק?! אלא, לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל' ".

אברהם נקרא הר. הר הוא מקום גבוה המתעלה על הסביבה ושולט בה. אנחנו יודעים שכאשר מחפשים מקום לבסיס צבאי, העדיפות היא למקומות גבוהים. אברהם היה הולך בהרים, בונה מזבחות לה' וקורא בשם ה'.

יצחק נקרא שדה. גם לשדה יש יתרונות משלו: זהו מקום רחב ופתוח, ראוי לזריעה ומהווה סמל להתפתחות. יצחק היה הולך לשוח בשדה והיה זורע בשדה.

יעקב נקרא בית. לעומת יתרונותיהם של ההר (סמל להתעלות ושליטה על הסביבה) והשדה (סמל להתפתחות וזריעה), הבית נראה לכאורה כדבר סגור ומצומצם, לא רחב במיוחד ולא שולט על הסביבה.

אולם, דווקא יעקב הצליח במובן מסוים יותר מאשר האבות שלפניו. אברהם – אין זרעו שלם; יצחק לבדו ממשיך את עם ישראל, ולא ישמעאל. יצחק – אין זרעו שלם; יעקב לבדו ממשיך אותו, ולא עשו. רק יעקב – זרעו שלם; כל צאצאיו ממשיכים את עם ישראל.

לפתע מתברר שאמנם בית הוא סגור ומצומצם, אך יש לו גם יתרונות מיוחדים משלו. כמתחם סגור הוא פונה למי שנמצא בו, ומהווה סמל לתכונות עומק: שמירה על פנימיות ועל עוצמה פנימית מיוחדת. הבית מסמל גם את השלמות הפנימית.

אברהם נקרא הר, ומסמל התעלות רוחנית. אך זרעו לא היה שלם, ואחד מבניו היה דחוי מלהמשיך את משימתו.

יצחק נקרא שדה, ובתור שכזה הוא מסמל הרחבה והתפתחות. אך גם אצל יצחק הדבר היה זהה, ואחד מבניו לא המשיך את השליחות הא-לוהית שעבורה נבחר אביו.

דווקא אצל יעקב מתגשם החזון וכל זרעו שלם; כל בניו ממשיכים את דרכו כנציגי א-לוהים עלי אדמות, ומהם נבנה כלל עם ישראל – כנסת ישראל. יעקב זכה לבנות את הבית היהודי השלם; הבית השומר על עוצמת אישיותה של כנסת ישראל.

אפשר לחפש את הרוחניות במקום גבוה, ואפשר לחפש אותה גם במקום הפתוח לרוחניות. אך בסופו של דבר, החיפוש צריך להיות בבית: שם, מתוך ההתכנסות, מתחזקת העוצמה, שם ניתן לבנות אט-אט את הבית, ומתוך הבית לצאת ולהאיר לעולם כולו.

print