בס"ד

מדוע לא בכה יעקב?

      סוף-סוף, לאחר עשרים ושתיים שנה, נפגשים יעקב ויוסף (בראשית מ"ו, כט):

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת־יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל־צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד.

      "ויבך על צואריו עוד" – מי בכה?

      הרמב"ן (שם) סבור שכפי הנראה יעקב הוא זה שבכה. ראשית, יוסף הוא במעמד של מלך ואין זה ראוי שיבכה. שנית, האב, ובפרט האב הזקן, קרוב הרבה יותר להתרגשות ולדמעות כשרואה את בנו. יעקב בכה על יוסף כל השנים (כשבאמת היה חי), וכעת הוסיף ובכה "ויבך על צואריו עוד":

כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו…

ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו…

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך.

      הרד"ק (שם) סבור ששניהם בכו, אלא שיוסף נפל על צוארי אביו ובכה, ואילו יעקב בכה מבלי ליפול על צוארי בנו:

בגשתו אליו נפל על צוארי אביו ובכה. ופירש עוד – יותר, כמו ויאמר ה' אליו עוד (שמות ד') כלומר פעם אחר פעם, כי כשהיה בוכה ועמד היה חוזר עוד לבכות. אבל יעקב לא בכה על צוארי יוסף, אבל בכה באמת אלא שלא נפל על צוארי יוסף לבכות על צואריו.

      חז"ל ובעקבותיהם רש"י ביארו שיוסף בכה, ואילו יעקב לא בכה. מדוע? נראה מיד את דברי חז"ל, אך נקדים להם את פירושו של הרש"ר הירש שפירש גם הוא כך, אך הסביר אחרת:

(כט) יוסף בכה, יעקב לא בכה; יוסף בכה עוד, יעקב כבר כילה לבכות; יוסף בכה עוד בשעה שיעקב דבר אתו – בקוים קטנים אלה משתקפת האמת העובדתית. יעקב חי עד כה חיים חדגוניים, הוא בכה את יוסף, האבל שלט בכל חייו הנפשיים. אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות לפנות את לבו לצער הפרידה; ההווה בכל עת מילא את לבו. רק עתה, בשעה שנפל על צוארי אביו, הוא חש את כל צער הפרידה, וחי עוד פעם את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר היה לישראל, ויוסף בכה עוד.

      לדבריו, יעקב בכה כל חייו. האבל שלט בכל מציאות חייו. הוא לא היה צריך לבכות כעת. הוא כבר כילה את בכיו בכל השנים. יוסף היה טרוד בחייו – במכירה, בבית פוטיפר, בבית הכלא, בעליה למלכות, בדאגה היומיומית שהמלכות תפעל כראוי – לא היה לו פנאי נפשי בכדי לבכות. רק כעת, בשעה שנפל על צוארי יעקב, חש את צער הפרידה ובכה.

      כאמור, חז"ל הבינו גם הם שרק יוסף בכה ולא יעקב, אך נימקו זאת אחרת. וכך כותב רש"י:

ויבך על צואריו עוד – … אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

      חז"ל מבארים שיעקב היה עסוק בקריאת שמע באותה שעה ולכן לא בכה. לכאורה הדבר תמוה. יעקב לא ראה את בנו עשרים שנה, ועל כן כיצד איננו בוכה אף אם הוא עסוק בקריאת שמע?

      מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א הסביר פעם שאדם מישראל אמור להיות רווי רגשות. הוא לא אמור לבטל את רגשותיו (הרב ציטט בהקשר זה את הקדמת הרמב"ן לתורת האדם, על רגשות אברהם בעקידת יצחק: "והנה האב תמים דעים, על ילד שעשועים, בכה ולא הרגיע, ושק ואפר יציע"). אלא שלמרות הרגשות העזים, על אדם מישראל לדעת שבכל מצב הוא צריך להיות כפוף תחילה לעולם ההלכה. יעקב איננו מבטל את רגשותיו, אך למרות רגשותיו הוא מלא ביראת שמים, והוא יודע שהמחויבות למצוות קיימת תחילה, בכל מצב שהוא, גם במצב מרגש ביותר.

      מעין זאת הסביר גם המלבי"ם (שם). קריאת שמע היא סמל לקבלת עול מלכות שמים ולאהבת ה', "ואהבת את ה' א-לקיך". גם אם האהבה לבני אדם היא עצומה, הרי שאהבת ה' היא הגדולה מכולם. גם בעומדו לפני אהבה עזה ביותר, יודע יעקב שאהבת ה' היא העליונה ביותר, ולכן איננו בוכה כרגע, הוא עסוק באהבת הא-ל[1] (ובדומה לרבי עקיבא שאמר שחיכה למסור נפשו על אהבת ה', אמר יעקב "אמותה הפעם", באהבת ה'):

ויבך על צואריו… לדעת חז"ל יוסף בכה ויעקב קרא ק"ש, רוצה לומר, שגדר אהבת ה' שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו, ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק"ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה' גבר בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירת נפש על אהבת ה', כמ"ש ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' מתי יבא לידי ואקיימהו, ע"כ אמר אמותה הפעם שמשתוקק למות הפעם באהבת ה' על קדוש שמו, שאין לו עוד בעוה"ז כלום.

      אולם, עדיין צריך להבין: נכון הדבר שהמצוות אמורות להיות קיימות גם כשיש רגשות עזים אחרים; נכון הדבר שאהבת ה' אמורה להיות הגבוהה מכל האהבות שבעולם; אך עדיין יש מקום להבין: מדוע יעקב היה צריך לומר קריאת שמע בדיוק כעת? עשרים ושתיים שנה לא ראה יעקב את יוסף, האם לא יכול היה לומר קריאת שמע מעט קודם או מעט אחר כך[2]?

      שמעתי ממו"ר הרב עמיטל ז"ל הסבר נפלא. יעקב לא הבין את כל הצרות שעברו עליו: לא הבין מדוע נעלם יוסף, לאחריו שמעון, לאחר מכן צרת הרעב, לא הבין את השנאה בין האחים, את לקיחת בנימין ועוד צרות נוספות.

      לפתע, כשראה את יוסף – הבין הכל. לפתע נזכר בהבטחה של הקב"ה לאברהם סבו, בברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (ט"ו, יג). פתאום הבין כיצד גלגלה ההשגחה את הירידה למצרים בצורה מכובדת, פתאום הבין מדוע כל הדברים הללו התרחשו, פתאום התחברו כל החוטים.

      כעת אמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – כל המציאות נובעת מאת הקב"ה – הוא הפועל מלמעלה, הוא המחבר את כל החוטים, הוא המשגיח על כל פרט בעולמנו. גם כאשר אנחנו פועלים לבד – הכל מחובר, הכל נובע מכוחו ומכוח התוכנית האלקית, מאותו שורש של "ה' אחד" נובעת כל המציאות.


[1]     ניתן להרחיב ולהסביר יותר רעיון זה. השפת אמת (ויגש, תרל"ז; שמעתי ממו"ח) מבאר בשני הסברים את היות יעקב עסוק בקריאת שמע:

א.       העולם הטבעי עשוי להשכיח מהאדם את הקב"ה. החוויות הטבעיות עשויות להשכיח את המקור הרוחני שממנו הכל נובע. יעקב קורא קריאת שמע בכדי שלא יימשך אחר הטבע וישכח את הקב"ה: "לכן הוא מתדבק מקודם בו יתברך ועל ידי זה ממנו אהבת הגשמיות". השפת אמת מסביר שכוונת " 'לעבדו' – ביצר הרע" היא שעל מנת לא לשקוע בעולם הגשמי, שמים לב למציאות הרוחנית. יעקב אבינו אמר קריאת שמע כדי שלא ישכח את הקב"ה בהתפרצות האהבה הטבעית.

ב.        השפת אמת נותן קומה נוספת לדבר: הגמ' בברכות (לה:) אומרת שלאחר שאדם בירך על מאכל, ניתן לומר ש"והארץ נתן לבני אדם". האם לאחר הברכה הארץ כבר אינה שייכת לה'? מבאר השפת אמת, שבניגוד לדרך הראשונה בה ישנה הצעה להתעלם מהעולם החומרי, לפי הבנה זו ניתן להפוך את העולם לרוחני על ידי הבנת המשמעות שלו, על ידי הכנסת הקב"ה לתוכו. בצורה זו הופכים את החוויה הטבעית לרוחנית. יעקב אבינו לא אמר קריאת שמע בכדי למעט את האהבה הטבעית. אהבה זו היתה במלוא עוצמתה (ומן הסתם בלבו היה עסוק יעקב גם בבכי ובשמחה). יעקב אמר קריאת שמע ובכך חיבר את הקב"ה לאהבה העצומה לבנו. כעת, האהבה הטבעית לבנו הובילה אותו לאהבה אדירה כלפי הקב"ה.

[2]     ואם היה זה בדיוק ברגע שבו היה חיוב של קריאת שמע, היינו ברגע של "משיכיר בין תכלת ללבן", הרי שגם יוסף היה חייב בקריאת שמע, ומדוע בכה? ועיין מהר"ל (גור אריה שם) שיישב שיוסף היה חייב ביראת אביו, ולכן מותר היה לו להפסיק בקריאת שמע לשאול בשלומו מפני היראה. ועדיין הדברים דחוקים.

      בנוסף, עדיין צריך להסביר מדוע יעקב לא בכה. המהר"ל עצמו מסביר: "וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם". כלומר, מעלת הצדיקים היא שברגע שמתרחש להם דבר טוב ואף דבר שנראה לכאורה טבעי – מיד הם זוכרים מיהו נותן הכל, מניין מגיע השפע, ומודים לקב"ה. על כן, בראות יעקב את יוסף אמר "שמע ישראל ה' אלקינו" ובכך ביטא שהכל נובע מהקב"ה, ודבר זה הוביל לאהבה אדירה של יעקב לקב"ה, "ואהבת את ה' אלקיך".

print