בס"ד

המפגש על יד הבאר מי עושה חסד?

בפרשתנו, בורח יעקב מעשו ומגיע לחרן. שם על פי הבאר הוא רואה את רועי הצאן שאינם משקים את הצאן כיוון ש"הָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". לפתע מגיעה רחל. יעקב מזיז את האבן ומשקה את צאן רחל.

פרשייה זו מקבילה לסיפור אליעזר ורבקה. גם שם מגיע העבד עם גמלים אל הבאר, ושם רבקה שואבת מים עבור אליעזר.

בשתי הפרשיות מתוארת האישה כיפת תואר. בשני המקרים הנערה רצה ומספרת להוריה.

אולם, כאשר אנו מדמיינים את שני המקרים, הרי שיש כאן דבר והיפוכו! בסיפור אליעזר ורבקה, אליעזר הוא זה שמגיע כאדם אמיד, עם גמלים רבים וכדומה. רבקה, הנערה הצעירה (ולפי חז"ל – ילדה קטנה), איננה מסתפקת בנתינת מים לאליעזר, אלא מתאמצת ומשקה את כל הגמלים. דבר זה לקח מן הסתם זמן רב. האדם החזק, בעל ההון, אליעזר, יושב עם גמליו, ורבקה רצה, דולה ומשקה. התורה מתארת את המאמץ הרב של רבקה (בראשית כ"ד, יח-כ):

(יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:

(יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:

(כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו:

 

אצל יעקב מתרחש דבר הפוך: על הבאר עומדים רועי צאן מקומיים, קבוצה של אנשים חזקים. יעקב, לעומתם, הוא נער הבורח מבית הוריו, חסר כל. והנה, יעקב חסר הכל הוא זה שפועל ועושה חסד. הוא זה שמסיר את האבן מעל פי הבאר, הוא זה שמשקה את צאן רחל[1].

 

מסר חשוב ניתן ללמוד מכאן: עשיית חסד איננה קשורה ביכולות. בשני הסיפורים, דווקא האדם בעל היכולת הקטנה יותר לכאורה הוא זה שפועל, הוא זה שעושה חסד.

 

     "האבן גדולה על פי הבאר" – ביטוי זה (אבן על באר) חוזר בפרשה זו חמש פעמים! יעקב מצליח להסיר את האבן, כי מטרתו בחיים היא לעזור, להתקדם, להסיר מכשולים.

יעקב הכריז על כך כבר בתחילת דרכו, בחלום הסולם:

יעקב שוכב על אבן, ואחר כך הופך אותה למצבה, מצבת "בית א-להים". יעקב יודע שיש בו כוחות עצומים, ושכל כוחותיו ניתנו לו מאת ה'. האבן הופכת להיות סמל לבית א-לוהים.

מעתה, גם בקשיים הגדולים ביותר, יעקב יצליח להסיר את האבן. ואכן, האבן הולכת ומופיעה בסיפורי יעקב בצורה מפתיעה (ואיננה מופיעה אצל האבות האחרים):

     כאשר יעקב כורת ברית עם לבן, הוא לוקח אבן ואומר לאנשיו ללקט אבנים (בראשית ל"א, מה-מו):

(מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:

(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:

בהתגלות בבית אל לוקח יעקב אבן כמצבה (בראשית ל"ה, יד):

(יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:

בברכת יעקב ליוסף, כאשר יעקב מחבר בדבריו בינו ובין יוסף, נאמר (מ"ט, כד) הביטוי "אבן ישראל": "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".

כאמור, יעקב התחיל בתהליך האבן בחלום הסולם. שם הבין את הכוחות הא-לוהיים הטמונים בו. משם ימשיך יעקב להסיר אבנים מכשילות (האבן שעל פי הבאר המונעת את שאיבת המים), להשתמש באבן כסמל ברית ושלום גם עם אנשים קשים ורשעים (ברית עם לבן), ולהבדיל, כסמל לקשר עם ה' (המצבה בתחילת דרכו והמצבה בבית אל).

אבן היא סמל לדבר פשוט, טבעי, הנמצא בכל מקום. אולם, היא גם דבר המסמל חוזק. לא צריך כלים מיוחדים בכדי להצליח ליצור במציאות ובכדי להצליח לעזור ולפעול. צריך רצון, כוחות וסייעתא דשמיא. כל אלו קיימים אצל יעקב שנקרא אחר כך "אבן ישראל", וכל זה טמון גם בנו, בניו של יעקב, הצריכים לנצל את כוחות החסד והנתינה שנטע בנו הקב"ה – לכולנו יש כוחות להניף את האבן אם אכן ננסה, נתאמץ ונתפלל.

[1]     גם אצל משה הדבר דומה, אלא ששם הרועים הציקו לבנות יתרו, ומשה פעל לטובתן כחלק ממידת היושר שלו. כאן לא מתוארת הצקה או הפרעה לרחל.

print