הבה לי בנים


שתי נשים בפרשות אלו, הביעו את כאבן עד כדי כך שכביכול מאסו בחיים. האחת בפרשתנו. רחל עקרה, ללא ילדים. היא פונה ליעקב ואומרת "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי" (בראשית ל', א):

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

גם בפרשה הקודמת, פרשת תולדות, רבקה היתה עקרה. על מוזכרת התפילה בזכותה התעברה. אולם, לאחר שהיא מתעברת יש לה קשיי הריון. הקשיים גדולים עד כדי כך שהיא אומרת "אם כן, למה זה אנכי". גם היא מרגישה שקיום החיים באופן כזה הוא בלתי אפשרי (כ"ה, כב):
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.

מסביר הרמב"ן (שם), שהלוואי שאמות או שלא הייתי בעולם[1]:
והנכון בעיני כי אמרה אם כן – יהיה לי למה זה אנכי – בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה.

גם בסיום פרשת תולדות, אומרת רבקה "למה לי חיים". הפעם, כדי לשכנע את יצחק שיעקב צריך ללכת לחרן, ולא לקחת אישה מבנות כנען (כ"ז, מו):
וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל־יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

שלושה מקרים הביאו את אמותינו כביכול למאוס בחיים: עקרות, צער ההריון, הדאגה לילדים.

חיי האימהות שלנו – סביב ילדיהן. לפני העיבור, בעיבור, בגידול הילדים. הקשיים בכל שלב, מעידים על חשיבותו של כל שלב. הקשיים בכל שלב הם קשיים שלעתים כל חיי האמא קשורים בהם.

ישנה נקודה נוספת חשובה בהקשר זה. התגובה של רבקה ושל רחל שונות כל כך. התגובה של רבקה לקשיי ההריון היא לפנות לקב"ה: "ותלך לדרוש את ה' ". אולם, אצל רחל אין אנו מוצאים תגובה כזו. אצל רחל, הכל נגמר בקושי "ואם אין מתה אנכי". יעקב, הוא זה שמעמיד את רחל על מקומה ואומר לה שהפנייה צריכה להיות אל ה' (ל', ב):
וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן:

האם רחל הפנימה את המסר?

כאשר רחל יולדת את יוסף אומרת התורה (בראשית ל', כב-כד) "וישמע אליה אלקים", כלומר, היא התפללה ולכן קיבל ה' את תפילתה:
(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ:

(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי:

(כד) וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר:

גם שני השמות של יוסף, מבטאים את ההשגחה האלקית שרחל מרגישה, בהווה ובעתיד. בהווה "אסף אלקים את חרפתי". בעתיד "יוסף ה' לי בן אחר".

רחל אף הצליחה להחדיר חינוך זה לילדים. ניתן רק דוגמה אחת. בסוף ספר בראשית, לאחר מות יעקב, כאשר האחים חוששים שיוסף יפגע בהם, אומר להם יוסף "התחת אלקים אנכי":
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי.

היכן שמע יוסף משפט זה? זהו ציטוט מדויק של דברי יעקב לרחל. יעקב גם הוא אמר לרחל "התחת אלקים אנכי". רחל הפנימה את המסר ואף העבירה אותו לילדיה. ספר בראשית עתיד להסתיים אפוא אם אותו חיזוק של יוסף, שההשגחה סובבת הכל.

ישנם מצבים בחיים של קשיים אדירים. לעתים הקושי הוא כיוון שחסר משהו, ובפרט כשחסר ילד. לאחר שהושלם החסר, נדמה לנו, שכעת הכל טוב. אולם, גם שם מתחילים קשיים. גם לאחר ההריון, ישנם קשיי הריון וחבלי לידה. לאחר שהילד נולד, נדמה שהכל טוב. אולם גם כאן צפויים קשיים, קשיי חינוך, קשיי גידול הילד. כל אחד מן הקשיים עשוי להיות קשה כל כך, עד כדי כך שלרגע אדם עשוי לומר "למה לי חיים".

אולם, צריכים אנו לדעת ולחוש, שהקב"ה לא נתן לנו משימות מבלי יכולת לעמוד בהן. קשיים אלו, הם חלק מובנה של העולם, שכנראה גם מאפשר לנו להתפתח ולבנות יותר. קשיים אלו מזכירים לנו כל העת: בכל רגע ובכל שלב – זקוקים אנו לחסדי ה'. בכל עת זקוקים אנו לליווי צמוד. ככל שנחוש יותר את הרצון לקרבה אלקית, ככל שנפנים יותר את התשוקה לחיבור ליוצר הכל, כך נצליח בע"ה להתמודד עם הקשיים, ולהפוך את החיים לטובים יותר ולנעלים יותר.

print