מה היה חטאם של אנשי סדום? 

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

      התורה מתארת את הפיכת סדום. ברור שהם נענשו על דבר חמור. התורה אף כותבת שחטאם חמור מאוד "חטאתם כי כבדה מאוד" (בראשית י"ח, כ-כא):

(כ) וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:

(כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:

      התורה מתארת שהקב"ה כביכול בודק את חומרת החטא לפני הפיכת סדום, כלומר: שהפיכת סדום הגיעה לאחר משפט בבית דין של מעלה, לאחר בדיקה רצינית, לאחר שמיעת הסנגור והקטיגור, ואף לאחר השתדלותו של אברהם. אולם, התורה איננה מגלה במפורש מה היה חטאם של אנשי סדום!

      בפרק י"ט ניתן לחוש בעוצמות הרוע של אנשי סדום; בהתנכרותם לאורחים הבאים לעיר (ובניגוד גמור לאברהם, שפרק י"ח מתאמץ כל כך עבור הכנסת אורחים), ברצונם להתעלל באורחים ולהשתמש בהם לתאוות מין (פשטות הביטוי "ונדעה אותם", וכך על פי חז"ל[1]). אולם, זו דוגמה אחת שממנה צריכים אנו ללמוד על הכלל שאיננו כתוב במפורש (וחז"ל אכן הוסיפו לספר לנו על התאכזרות רבה לאורחים בעיר סדום – עיינו מדרש רבה וירא נ' ועוד).

      בשני מקומות בתורה ניתן למצוא אולי רמז לחטאם של אנשי סדום, או לפחות לרקע לחטאם, ובמקום נוסף אצל הנביא יחזקאל. נתחיל ביחזקאל (ט"ז, מט):

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה:

      יחזקאל מאשים את סדום שלא דאגו לעניים ואביונים. אולם, יחזקאל גם מוסיף את הגורם לחטא "גאון שבעת לחם" – שובע הלחם, העושר הרב שהיה להם, הוא שהביא לגאוותם. ואכן, כאשר מתבוננים בפסוקי התורה במקומות אחרים בבראשית, ניתן לראות שהמאפיין של סדום הוא שפע כלכלי. כאשר לוט מתבקש על ידי אברהם לבחור מקום מגורים הוא בוחר את סדום "כי כולה משקה", הוא בוחר את סדום בגלל השפע הכללי שלה, וכבר אז טורחת התורה להדגיש את רשעותם של אנשי סדום "ואני סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית י"ג, י-יג):

 (י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

(יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו…

(יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד:

      התורה מדגישה את העושר הכללי בסדום, "כולה משקה", "כגן ה'", ובמקביל את רשעותם של אנשי סדום. ומכאן נראה, שעושרם הכללי הוא שגרם להם לחטא. עושרם הכלכלי גם להם לשכחת ה' – הקב"ה נתן להם איזור פורח שיש בו השקיה תמידית, כפי שהיה בגן עדן "כגן ה' " (עיינו בראשית ב', י "ונהר יוצא מעדן"), אך הם שכחו את ה' שנתן להם את הגן. עושרם הכלכלי הביא אותם כנראה גם לבעיה נוספת: הם הפכו את עושרם למטרה. במקום לראות בו אמצעי לעשיית טוב, הפך העושר למטרה. עושר שהוא אמצעי – עשוי לבנות עולם ולתקן עולם. עושר שהוא מטרה – סופו להרחיב עולם; כל אורח המגיע לעיר עשוי לפגוע בעושר, ועל כן יש לדאוג שלא ייכנס כלל לעיר.

      עיקרון זה ניתן להבין גם מכך שאברהם אבינו שאיננו מוכן לקבל דבר ממלך סדום (בראשית י"ד, כא-כג):

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:

      מדוע אברהם איננו מוכן לקבל כסף עבור ההשקעה שהשקיע בהצלת סדום? אברהם איננו אומר שאיננו מוכן לקבל כי 'לא מגיע לו'; אברהם איננו אומר שאיננו מוכל לקבל כי 'עבור הצלה אין גובים כסף'. אברהם אומר "ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אברהם מכיר את אנשי סדום – אברהם יודע שאנשי סדום אינם נותנים כסף מתוך הכרת הטוב. אברהם יודע שאנשים שהפכו את הכסף למטרה, ישתמשו גם בנתינת כסף מוצדק למטרתם ולטובתם, ובמקום להכיר טובה, יאמרו שהם העשירו את אברהם.

     מקור החטא של אנשי סדום, התחיל אפוא בהתייחסות לא נכונה לעושר כלכלי. מציאות זו, הביאה אותם לחטאים עצומים בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, עד כי לא היתה ברירה אלא לכלותם. עיקרון זה ניתן ללמוד מן התוספתא (סוטה פרק ג', יא-יב) המתארת את חטאם של אנשי סדום (ועיין גם ברמב"ן בפרשתנו):

אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנ' ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' לא הדריכוהו וגו'

אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו אין אנו צריכין שיבאו בני אדם עלינו אין באין עלינו אלא לחסרנו נעמוד ונשכח את הרגל מבינותינו אמר להם המקום בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם אני אשכח אתכם מן העולם…

      השפע הכלכלי של אנשי סדום גרם לשתי בעיות:

א.      תחושת הגאווה העצמית ושכחת הקב"ה "לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם".

ב.      רצון להתנתק מבני אדם אחרים. אין לנו צורך בבני אדם, ואדרבה, הם רק יפריעו ויפגעו ברכושינו.

      חז"ל מתארים במשנה באבות (פרק ה') את "מידת סדום":

ארבע מדות באדם:

האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום.

שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ;

שלי שלך ושלך שלך – חסיד;

שלי שלי ושלך שלי – רשע.

      ניתן להבין מדוע "שלי שלי ושלך שלי" – רשע. ניתן להבין מדוע "שלי שלי ושלך שלך" זו מידה בינונית – האם איננו רוצה לקבל ואיננו רוצה גם לתת. אולם, מדוע "יש אומרים – זו מידת סדום"? מדוע אדם כזה, שאיננו לוקח מאחרים, נחשב כמידת סדום?

      ומסתבר, שהפגם במידה זו הוא אדם המנתק עצמו מן הכלל. אדם שלא אכפת לו מהנעשה בעולם, אדם שחושב רק על עצמו. נכון הדבר שהוא איננו גוזל אחרים, אולם, חשיבה על עצמך והתנתקות מן הכלל הפוכה למגמת בריאת העולם. לא זו בלבד, אדם זה, בסופו של דבר יגיע גם להתאכזרות לאחרים שבטעות ייכנסו לתחומו.

      זאת ועוד, הקב"ה נתן לנו את הכשרונות שלנו ואת הכוחות שלנו, בשביל לתקן עולם, בשביל ליצור ולשכלל בעולם. אדם המשתמש בכל עושרו רק עבור עצמו, גוזל את הקב"ה; פוגע בעולם!

התורה מזהירה אותנו בבואנו לארץ ישראל, להיזהר מאוד מחטאם של אנשי סדום:

א.      להיזהר שעושר כלכלי לא יביא חלילה לשכחת ה' "אל תאמר… כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אלא להיפך, להודות לקב"ה על העושר הכלכלי שקיבלנו "ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'…" (תחילת פרשת כי תבוא).

ב.      לדאוג לכך שניתן מכספנו לעניים, ואדרבה, ככל שעושרנו גדול יותר, כך נצטרך לתת יותר. לכן, פרט למצוות הצדקה, ישנה מצוות מעשר עני, התלויה בגודל הנכסים שלנו (ונחלקו ראשונים האם מעשר כספים מקביל לכך מן התורה – עיין תוס' תענית ט. ועוד, ואכמ"ל).

ג.        לשים לב לדאגה לחלש, לעני, ליתום ולאלמנה. להיזהר מאוד שלא לפגוע בגר ושלא לצער אותו (כפי שמתואר בפרשת בהר, ובמקומות רבים בתורה).

      הקב"ה לפי חז"ל ברא כמה עולמות והחריבם. התורה איננה מספרת לנו על עולמות אלו. אולם, התורה מספרת לנו על החרבת סדום, בכדי שנלמד כיצד צריך להיות עולם מתוקן. בכדי שנלמד, שאדם שאיננו מתייחס נכון לבני אדם, שאדם שמתאכזר לבני אדם, שאדם ששוכח את בוראו; שאדם שאיננו זוכר שאת כוחותיו קיבל מבוראו בשביל לתקן בהם את העולם – אין לו זכות קיום בעולם הזה.


[1]     ייתכן שהחטא כאן הוא חטא גילוי עריות, וכפי שמתארת התורה בפרשיית איסורי עריות (ויקרא י"ח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". ואם כן, ברור שחטא זה של גילוי עריות אפיין את סדום. אולם, מסתבר שאין זה החטא המרכזי שבגינו נהפכה סדום, שהרי חטאים כאלו מוצאים אנו בתנ"ך פעמים רבות, ואין בהם ענישה שכזו.