ויקהל פקודי

מי בנה את המשכן?

התורה כותבת במפורש (שמות ל"ה, ל-לה) שהבונים הם בצלאל משבט יהודה, ואהליאב משבט דן.

התורה גם מתארת את כישרונותיהם: רוח א-להים, חכמה, תבונה, דעת, הבנה וכישרון באומנות המתכות, האבן והעץ, ומומחיות באריגה.

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְקֹוָק בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:

התורה מדגישה את הייחוס של שני הבונים. אצל בצלאל, למשל: "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה". מדוע התורה מפרטת את כל הדורות? במדרש תנחומא (ויקהל ד') מבואר שאבותיו של בצלאל מסרו את נפשם על קידוש השם (חור לא השתתף בחטא העגל; נחשון קפץ ראשון לים סוף), ולכן זכה אף הוא להמשיכם.

מדוע גם ביחס לאהליאב התורה מדגישה את הדברים? ובנוסף: מדוע מגיעה התורה בשניהם עד הראשית, עד המקור – שבט יהודה ושבט דן?

רש"י (ל"ה, לד) מבאר:

משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב ל"ד, יט) "ולא נכר שוע לפני דל".

כלומר: את המשכן בונה נציג מהשבט החשוב ביותר, יחד עם נציג מהשבט הנחות ביותר. זאת, כדי ללמד כלל חשוב: כולם יכולים להיות שותפים לבניית המקדש; כולם יכולים להיות מחוברים לקדושה!

אולם, ייתכן להוסיף עוד. לקראת סיום פרשת פקודי, כאשר התורה מסכמת את בניית המשכן, מתוארים הבונים (ל"ט, מב-מג):

(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה:

(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:

פסוקים אלו מהווים הפתעה: בצלאל ואהליאב אינם מוזכרים כאן. מדוע? מבאר בעל אור החיים: אמנם את עיקר העבודה עשו בצלאל ואהליאב, אבל ללא עם ישראל אי אפשר היה להקים את המשכן. כמובן, בין היתר גם בגלל התרומות או העזרות האחרות (גם אם חלקן היו מאוד קטנות), אך בעיקר בגלל שמשכן הוא השראת שכינה על העם, ולא על היחיד.

התורה מלמדת אותנו: קירבה לקב"ה מתאפשרת בכל ייחוס, ואפילו בשבט דן. ועוד מלמדת אותנו התורה: אפילו האדם החכם ביותר והצדיק ביותר איננו בעל משמעות בלא העם כולו! רק על ידי החיבור אל העם וה'יניקה' ממנו, יש משמעות גם לעוצמותיו של היחיד. בצלאל ואהליאב יצרו דבר מדהים, אבל העם כולו נחשב כשותף, ואילולא היה כך – גם מעשיהם של בצלאל ואהליאב לא היו נחשבים לכלום.

נלמד גם אנו: יש להעריך כל אחד ולדעת שכל אחד נותן את התוספת שלו בעולם. רק על ידי הרגשה זו והרגשת החיבור אל הכלל ניתן ליצור, לפתח, לשכלל ולבנות את עולמו של הקב"ה בכלל, ואת עולם הקודש של כנסת ישראל בפרט.

print