חיים של משימות

משה רבינו התחיל את שליחותו. עשה את האותות לעיני העם, נפגש עם פרעה. למרות זאת הוא חושש ואף מנסה להתנער משליחותו (שמות, ו', יב):

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

בהמשך אותו פרק שוב חוזרת התורה:

(כט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

משה איננו רוצה בשליחות. משה אומר שהוא ערל שפתיים, ולא יוכל לבצע את השליחות (החזרה הכפולה בפרק זה, נובעת מכך שבתחילה דיברה התורה על ציווי הקב"ה על השליחות ועל סירוב משה, לאחר מכן, נכתבו שמות בני ישראל, בכדי ללמדנו את הייחוס של משה, ולכן חוזרת התורה שוב על סירובו של משה לשליחות, בכדי לחזור אל הנושא המרכזי).

משה רבנו, חוזר כאן על סירובו בפרשת שמות. גם שם, מתחילת השליחות אמר משה "מי אנכי", ולא רצה בשליחות (שמות, ג', יא):

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

הקב"ה מבטיח לו, שהוא ילווה אותו, אבל משה אומר שלא יאמינו לו. הקב"ה נותן לו את שלושת האותות (נחש, יד מצורעת, דם) בכדי שעם ישראל יאמין לו. משה מסרב שוב:

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:

טענה זו, הינה כפי הטענה בפרשתנו: כבד פה וכבר לשון, מגמגם, איננו יכול לומר נאום בצורה מרשימה.

הקב"ה אומר לו, שהוא זה שיצר את האדם, וכשם שהוא דואג לכל העולם, לפה לעיניים, כך הוא יכול לדאוג למשה. משה עדיין מסרב (ד', יג):

(יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:

רש"י מבאר:

(יג) ביד תשלח – ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה:

שלח את אהרן, שהוא היה השליח עד כה, ולא אותי, שהרי אני לא עתיד להשלים את השליחות ולהכניסם לארץ.

משה חושש, כי הוא יודע שהוא לא יצליח להשלים את השליחות. לא יצליח להביאם לארץ.

הספורנו מבאר:

(יג) שלח נא ביד תשלח. ביד מי שיהיה שליח מוכן לעשות שליחותך, ולא איש כמוני שיצטרך שתהיה עם פי ותוריני באופן שאתה תהיה המדבר.

כיוון שיש לי פגם, שאני מגמגם, עדיף שתמצא מישהו שיעשה השליחות באופן שלא תצטרך לטרוח לסייע לו בדיבור. משה חושש כי איננו מושלם, יש בו פגמים.

הרמב"ן אומר שהענווה של משה היתה כל גדולה, שהוא חשב שכל אדם בעולם, יוכל לעשות את השליחות טוב ממנו:

והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך.

הרבה סיבות היו לו למשה שלא לקבל את השליחות: הוא לא אדם מושלם (מגמגם), הוא לא יצליח להשלים את השליחות (לא יכניסם לארץ), איננו רוצה להטריח את הקב"ה (שיצטרך לסייע לו בדיבור), ואולי הוא אפילו מרגיש שכולם יותר טובים ממנו.

הקב"ה כועס "ויחר אף ה' במשה". הקב"ה רוצה שמשה ילך לשליחות זו. צריכים לדעת שכאשר מנסים לעשות משימות, לא תמיד אנחנו מושלמים, לא תמיד נצליח להגיע לתוצאות מושלמות, ולמרות זאת, אפילו משה רבינו, אביהם של כל השליחים, לא היה מושלם, ולא הצליח להשיג תוצאות מושלמות לגמרי, ולמרות זאת, היה השליח הטוב ביותר!

מה היה קורה אילו גם בסוף משה לא היה מסכים? ייתכן שהקב"ה לא היה מאפשר לו לא להסכים. אולם, מה היה אילו בכל זאת היה מצליח משה להתחמק ולא להסכים?

ברור שתהליך הגאולה של עם ישראל לא היה נפגע! עם ישראל איננו תלוי באף אדם בעולם. אפילו האדם הגדול שבגדולים. עם ישראל הוא מעל כולם – "נצח ישראל לא ינחם ולא ישקר" (למרות שלאחר חטא העגל, ניצל העם בזכות משה). תהליך הגאולה של עם ישראל היה מתרחש בדרך אחרת. הבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים היתה מתקיימת באופן אחר.

אולם, מי שהיה בודאי נפגע מכך הוא משה רבנו! משה רבנו לא היה אותו משה רבנו, אילו לא היה מקבל את השליחות. משה רבנו, מן הסתם היה עדיין אדם רוחני וקדוש, אבל חסר עוצמות וחסר כוחות. משה רבנו המקבל את השליחות, הופך להיות אדם עם כוחות רוחניים עם עוצמות הנהגה. הופך להיות אביהם של הנביאים "לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים"!

אדם צריך לדעת, שעליו לקחת משימות גם אם הוא לא המושלם ביותר עבורן, וגם אם לא יצליח בהכרח להשלימן לגמרי. יש לנו כוחות לעשות משימות. אדם שלא עושה משימות – נשאר קטן! המשימות מגדילות את האדם ומעצימות אותו.

צריך אדם לחפש אחר משימות. משימות פרטיות (במידות ובקיום מצוות), משימות משפחתיות (גם כאשר ילד מסייע בבית, אין הוא עושה טובה לאמו, אלא לעצמו! גם בית זו משימה, וכל אחד צריך לשאוף להיות שותף מלא בא), משימות כלפי הכלל (משימות חסד ועזרה). מי שמבצע משימות, גדל ממשימה למשימה.

כיצד התגבר משה על הגמגום?

מה קרה לגמגום של משה? כיצד הוא התגבר עליו? ובכן, הקב"ה מבטיח "ואנכי אהיה עם פיך", אולם, בפרשת וארא רואים אנו שמשה עדיין מגמם "ואני ערל שפתיים"[1]?

בזוהר (רעיא מהימנא, פרשת וארא) מבואר, שהגמגום משקף את מצב הגלות. כל עוד היו בגלות, הדיבור לא היה מושלם. ברגע שהתקרבו למעמד הר סיני, הלך הדיבור ונהיה שלם. וייתכן שהדבר משקף את כל עם ישראל. מנהיג הוא נציג העם – כל עוד העם פגום, הרי שגם המנהיג יגמגם. ברגע שעם ישראל הגיע למעמד הר סיני, הרי שהשתנה מצבו של העם, וממילא נשתנה מצבו של משה.

הרב קוק (שמועות הראי"ה, פסח תרצ"א) מוסיף ומבאר "שדיבורי פה אמורים לתרגם את המחשבה, הרי שמשלא מתאפשר הדבר, נפער פער בין הגות פנימית לבין היכולת לנסחה ומתגלים כבדות הפה וקשיי הלשון". כלומר, שהיכולת הרוחנית של משה היתה כה גבוה, עד שהוא לא הצליח לבטא אותה בדיבור. הרב מסביר, בעקבות הזוהר שראינו, ששיעבוד מצרים הוסיף קושי לתרגם את דבר ה' למשועבדי מצרים. כלומר, עוצמת הרוח של משה, עוצמת דבר ה', היא ברמה גבוהה כל כך, שעם ישראל במצרים לא היה יכול לקלוטה, ולכן היה משה מגמגם. מתי בא דבר זה לידי תיקון? "בגאולת פסח, באה אף גאולה לדיבור". יציאת מצרים, הביאה את עם ישראל למציאות רוחנית שבה יכול היה לקלוט את דבר ה', וממילא באה גאולת הדיבור, נפתרה בעיית הגמגום של משה רבנו.

ייתכן שאירע דבר נוסף. הקב"ה אומר שאהרן יהיה לפה למשה. כך אכן קורה בתחילה. אולם, אחר כך מוצאים אנו את משה מדבר בעצמו, ולא ברור באיזה שלב נהיה פיו של משה מתוקן, וכיצד אירע הדבר.

ייתכן שהקב"ה לא עשה פעולה מיוחדת בכדי לתקן את דיבורו של משה. הקב"ה היה עם משה, נתן לו עוצמות רוח, נתן לו כוחות. אולם, כאשר משה מתחיל בשליחותו, אט אט הוא מגלה בתוכו כוחות חדשים, אט הוא הוא מצליח להתגבר על חולשות שהיו לו, על גמגום המבטא את החשש להתבטא כלפי חוץ. המשימות של משה, נותנים בו כוחות. הכוחות החדשים מביאים אותו לשלמות, מביאים אותו לשלמות פיזית, ללא גמגום, ומביאים אותו לשלמות רוחנית – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"!

נלמד גם אנו, כלפי עצמנו וכלפי ילדנו – לחפש משימות, לגדול ממשימה למשימה, לחפש משימות פרטיות, לחפש משימות משפחתיות (צריך להיזהר שמשימה לאומית לא תרמוס את המשפחה, אלא להיפך, תגדיל את שתיהן), ולחפש משימות של כלל, משימות של חסד, משימות של בנייה ותיקון, לעם ישראל ולעולם כולו.

יש בנו הכוח, יש בנו היכולת – אך כדי לצאת מן הגמגום הפרטי של כל אחד ואחד, צריך לחפש משימות, לעלות ממשימה למשימה, להתרומם ולהתעלות.

[1] רש"י והאבן עזרא (בפירוש השני) מבארים שכבד פה הכוונה למגמגם. הרשב"ם דוחה דעה זו כי לדעתו לא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. לכן הוא מבאר, שמשה לא היה בקי בדיבור רהוט בשפה המצרית. גם האבן עזרא מביא בפירושו הראשון, שמשה לא היה מדבר צחות, כלומר שלא דיבר בצורה מרשימה (גם אם לשונית ידע היטב את השפה, הרי שלא ידע להרשים בדיבורו).



print