פרשת תרומה

בפרשת השבוע אנו קוראים על התרומות שמביא עם ישראל לצורך בניית המשכן. לפי איזה סדר מסדרת התורה את התרומות? נקרא את הפסוקים:

שמות פרק כ"ה, ג-ז

(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:

(ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:

(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

התורה כותבת בתחילה: זהב, כסף, נחושת. נראה שהתורה מסדרת את התרומה לפי הערך הכספי. התורה ממשיכה: תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש, עזים – סוגי בדים. לאחר מכן: עורות אילם מאודמים, עורות תחשים. אחר כך עוברת התורה לעצים: עצי שטים. הדברים הבאים: שמן למאור, בשמים, קטורת. בשלב זה, עדיין ניתן להסביר את סדר הרשימה לפי ערך הדברים.

אך לבסוף מזכירה התורה: אבני שוהם ואבני מילואים. אבנים אלו הן כמו יהלומים, ואף יקרות יותר מהם. מדוע הן נמצאות בסוף הרשימה? אם מקומן כאן, לא ייתכן שסדר הרשימה נקבע לפי ערך מרכיביה. אם כן, לפי איזה סדר התורה החליטה לסדר רשימה זו?

כך שואל אור החיים הקדוש, ומוסיף שצריך היה לסדרם אפילו לפני הכסף והזהב, כי הם יקרים יותר:

צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"א מינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם.

אור החיים עונה שרוב הדברים ברשימה שימשו את המשכן, למעט אבני השוהם ואבני המילואים ששימשו את בגדי הכהן ולכן כתובות בסוף הרשימה (ובנוסף אין בהן דין מעילה).

אולם, אור החיים נותן תשובה נוספת:

עוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (עה ע"א) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס, אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח.

חז"ל שואלים במסכת יומא (שם): כיצד היו לבני ישראל אבני שוהם ואבני מילואים? עונים חז"ל שענני הכבוד הביאו אותן. לאור זאת, אנו מבינים שהנשיאים לא היו צריכים להתאמץ בכדי להביא אותן; הן הגיעו על ידי העננים.

לאור זאת, ניתן להסיק: התורה מסדרת את הרשימה לפי המאמץ ולא לפי הערך. במילים אחרות: התורה מחשיבה דברים לפי המאמץ הכרוך בעשייתם ולא לפי שוויים!

העולם המודרני מסתכל בדרך כלל רק על התוצאה ולא על המאמץ. בלימודים, למשל, המדד הקובע הוא הציון הסופי ולא השקעת התלמיד. התורה מלמדת אותנו שהקב"ה מחשיב את המאמץ, ולכן כל אחד צריך להתאמץ בעבודת השם, ועליו לדעת ששכרו תלוי במאמץ שלו גם אם אינו מגיע לתוצאה שאליה מגיע חברו. וכפי שאומרים חז"ל, "לפום צערא אגרא": לפי הצער – השכר.

נלמד מדרכיו של הקב"ה, וננסה לא לשפוט את הסובבים אותנו רק לפי התוצאות, אלא להעריך את כל המאמצים שאנשים מתאמצים ומשקיעים.

print