בס"ד

בס"ד, תשעה באב ה'תשע"ד

איכה אשא לבדי

מגילת איכה פותחת במלים "איכה ישבה בדד". השימוש בביטוי "איכה" הופיע גם בפרשת השבוע האחרון, פרשת דברים. משה אומר לעם (דברים א', יב):

(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:

האם פסוק זה נאמר כתלונה? רש"י רואה זאת כתלונה: עם ישראל היו טרחנים, ובעלי מריבה. אבל הרמב"ן מסביר, שדבר זה לא בא להראות את שפלותם של ישראל, אלא זו מציאות בסיסית: עם ישראל התרבה, ולכן הוא צריך שופטים. דבר זה הוא למעשה המשך לפרשת יתרו, ששם התברר הצורך בשופטים נוספים.

עם ישראל נוהג כרש"י. בקריאת התורה, אנו קוראים פסוק זה בטעמי איכה. בעצב.

ייתכן, שאף אם הרמב"ן צודק, באה קריאה זו ללמדנו לפני תשעה באב, שיש צורך ביציאה מקטנות, בהפסקת מריבות, בכדי ליצור בניין, בכדי להגיע לברכה.

הספורנו ביאר כרש"י, אך הסביר שהבעיה של משה היתה בכך שלמרות שעם ישראל עסק בדבר גדול, בשליחות, בכניסה לארץ, עדיין עסקו במריבות:

וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון. וזה סיפר להזכירם את פשעם שאע"פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו…

כאשר נמצאים בשליחות, בגודל, בגובה, צריך לצאת מתוך מריבות קטנות, פרטיות. לראות את האידיאה האלקית, לחוש את גודל החזון, את גודל השליחות. כאשר עם שלם רואה את המטרה הגבוהה המשותפת, או אז יוצא הוא מהקטנות, יוצא הוא ממאבקים פנימיים, ומגיע להתעלות, לגדולה.

 

נמצאים אנו בימי מלחמה. בקשיים עצומים. חיילים נהרגים, נחטפים. אזרחים נהרגים ונפצעים, חיים בחרדה.

ב"ה ניתן להבחין, כיצד עם ישראל יודע להכיר בגודל השליחות. חש בגודל המשימה. לא חי בקטנוניות ובמריבות מיותרות.

בתוך הקשיים, ניתן לראות כיצד חש העם את גודל השליחות:

  • ניתן לחוש בגודל האחדות: 30,000 איש בלויה של אדם לא מוכר. סיפר אדם שהיה בלויה, שראה אישה אחת מדברת בטלפון עם חבירתה, וחבירתה שאלה "היכן את". היא אמרה שהיא בלויה, ושאלה את זה שעמד לידה: "מה שם החייל?". יש בכך משהו מדהים: עשרות אלפי איש באים ללויה של אדם שאינם מכירים אותו. חלקם אפילו לא זוכר את שמו. אבל כולם יודעים: זהו חייל של עם ישראל!
  • נוער עומד בצמתים בכל הארץ ומחזק את החיילים. נוער מתנדב בכל מקום לעזור למשפחות החיילים ולתושבי הדרום.
  • עזרה אדירה לחיילים ולתושבי הדרום מכל רחבי המדינה ומכל רחבי העולם. משאיות של ממתקים ולבנים הגיעו אל החיילים. פעמיים בהסטוריה הודיעו שיש מספיק תרומות וביקשו לא להביא עוד: א. במשכן: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר… איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא". וכך גם במקרה שלנו: הצבא ביקש לא להביא יותר ממתקים ולבנים וכו [אמנם, עדיין צריכים דברים אחרים, ואנו מטפלים בכך כל העת]. ולמרות עומס הממתקים, היה בכך חיבוק עצום לחיילים, הם הרגישו את האהבה, את החיבור.
  • בתוך מציאות זו, רואים התגייסות חיילים מדהימה. 100 אחוז, ואף יותר (כאלו שלא קראו להם) באים למילואים.
  • אני נמצא המון עם החיילים, ורואה, שלמרות הקשיים העצומים, הם חדורי שליחות ונכונות להילחם להצלת עם ישראל.
  • בימים אלו, אני מקבל גם שאלה אחת זהה מהמון חיילים מתגייסים: האם ניתן לברך שהחיינו. רואים את גודל השליחות, את הנכונות להקריב את הנפש עבור עם ישראל.

זהו המקום להודות ליהודים בכל העולם, שסייעו רבות ושלחו כסף רב שבעזרתו עזרתי (ואני עוזר גם היום) לאלפי חיילים, בציודים משמעותיים ביותר המסייעים להם בלחימה.

בתוך כל הקשיים, ניתן לראות את יד ה' המסייעת לנו. בלוחמה בשטח בנוי ועל ידי אנשי בלייעל שכאלו, היו חששות למאות הרוגים. ב"ה בתוך כל הקשיים, ניתן להבחין בנסים עצומים בכל עת ובכל שעה.

כל זה כנגד אויבים אכזרים ושקרנים, המנצלים הפסקת אש לחטיפת חייל ולירי.

אנו מתפללים על החיילים שיחזרו בריאים ושלמים ושיצליחו במשימות.

אנו מתפללים על  הפצועים שיחלימו,     ואנו רוצים לחזק את המשפחות, את הנשים, את האחים והילדים, שיש להם חייל כעת בצבא.

ניתן לראות את העזרה והאחווה המדהימה של תושבי אלון שבות, מבוגרים, נוער וילדים ברצון לעזור לכל המשפחות.

ובתוך כל זה, נמצא אני בקשר עם תושבי גוש קטיף היקרים, שכמעט כולם תושבי הדרום; שפגזים נופלים על בתיהם מאיזור בתיהם הקודם בגוש קטיף. לצערנו, החייל שנחטף (הדר בן חדווה לאה) ואחר כך התברר שנרצח, עמד להתחתן עם גיסתו של בעל קייטרינג מגוש קטיף, שסיפרתי עליו באחד השבועות האחרונים.

יודעים אנו שמציאות של גאולתנו איננה נס על טבעי. מציאות הגאולה היא בתוך הטבע. חז"ל לימדונו (שיר השירים "דומה דודי לצבי") שבמהלך הגאולה יש קשיים, יש ירידות. אולם, גם אותן ירידות הן חלק מן העלייה.

בע"ה שנזכה לראות כיצד מציאות זו מובילה את עם ישראל למקום גבוה יותר, נעלה יותר, אוהב יותר ומרומם יותר.

אהבה זו, תהיה בע"ה שלב חשוב בדרך לגאולתנו השלמה.

בשורות טובות בע"ה,

יוסף צבי רימון

 

print