קרבן התמיד

בפרשה מתואר קרבן התמיד "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום תמיד" (כ"ט, לח). קרבן זה היה מוקרב פעמיים ביום: פעם אחת בשעות הבוקר (עד סוף שעה רביעית – זמנית), ופעם אחת "בין הערביים" (אחר הצהרים). בכל פעם כזו, היו מקריבים כבש בתוך שנתו הראשונה, ביחד עם סולת המעורבבת בשמן זית (קרבן הסולת נקרא כאן "מנחה"), ועוד רביעית של יין, שהיו מנסכים (שופכים) על גבי המזבח (על יסודה המזבח – רמב"ם, מעשה הקרבנות פ"ב ה"א).

על קרבנן התמיד מדגישה התורה "לדורותיכם" (כ"ט, מב), כלומר בכל הדורות, בכל הזמנים. כיצד ניתן לומר "לדורותיכם" אם כיום לא מקריבים קרבן תמיד?

תשובה אחת היא, שכיום אנחנו אנוסים. למרות שהיינו רוצים, ואולי החיוב עצמו עדיין קיים, הרי שאין לנו אפשרות להקריב, שהרי חרב המקדש.

הגמרא בברכות כו: אומרת שתפילות כנגד תמידין תקנום, כלומר כנגד קרבן תמיד: תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים (ותפילת ערבית, כנגד איברים ופדרים). ואכן, הקרבנות הם דבר בסיסי כל כך, שניתן להבין שלאחר החורבן נתקנה התפילה כנגד הקרבנות. ואם כך, גם כיום ישנו קיום מסוים של "לדורותיכם", על ידי התפילה.

בתפילות מוסף של שבת אנו מזכירים את קרבן המוסף "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים…". כך גם במוסף של ראש חודש ושל החגים. מדוע בכל יום לא מזכירים את קרבן התמיד? הרי תפילות נתקנו כנגד התמידין, ומדוע לא להזכירם בשמונה עשרה בכל יום?

שאלה זו נשאל בשו"ת נודע ביהודה (קמא, או"ח, ד'):

אשר בדק לן מעלתו למה פסוקי המוספין קבעו בתפלת המוסף ופרשת התמיד לא תיקנו לומר בתפלה פסוקי התמיד?

בתחילה, מסרב הנודע ביהודה לענות, כי:

מי הוא ואיזה הוא שיאמר מלבו טעם על דברים העומדים ברומו של עולם ואנשי כנסת הגדולה להם לבדם נפתחו שערי שמים וקבעו הכל בטעם ידוע להם ואין אתנו יודע עד מה?

בסופו של דבר הוא נותן טעם לדבר (ולא נאריך בו כעת, מצד מורכבותו). ייתכן לענות שתפילה קבועה, שלוש פעמים ביום, נתקנה אמנם כנגד הקרבנות, אבל עצם עניין התפילה, הוא דבר בסיסי של עמידה לפני ה', שהיה הכרחי גם ללא הקרבנות (גם בזמן המקדש היו מתפללים, כדוגמת האבות וחנה). אילו היו מזכירים פסוקי קרבן תמיד בתפילה, היתה תחושה כאילו כל עניין התפילה הוא מצד הקרבן. לכן אין מזכירים פסוקי קרבנות, בכדי שנדע ונפנים: ללא תפילה, אין קיום לאדם. התפילה היא המזון היסודי לנפשו של האדם, המתחברת עם בוראה, במפגשים קבועים בכל יום, וכך מצליחה לפעול וליצור במשך היום כולו.

ועדיין צריך להבין מה עושה קרבן התמיד בפרשתנו. פרשות תרומה ותצווה עוסקות בבניית המשכן וכליו. לא בעבודה במשכן. ישנם כמה יוצאים מן הכלל: קרבן התמיד, הדלקת המנורה, לחם הפנים, הקטרת הקטורת, העוסקים בעבודה השוטפת במשכן. מדוע הובאו כאן?

ניתן לענות על פי עיקרון ששמעתי פעמים רבות ממו"ר הרב עמיטל ז"ל. ישנו מדרש (שאיננו לפנינו אך מובא בהקדמה לעין יעקב, ד"ה בן זומא אומר, ובמהר"ל, נתיבות עולם, ח"ב, נתיב אהבת הרע, פרק א') מפתיע:

בן זומא אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא: שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא: את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'

כל אחד מן התנאים מחפש את הפסוק הכולל ביותר. בן זומא אומר "שמע ישראל". בן ננס אומר "ואהבת לרעך כמוך". עד כאן ניתן להבין. שמעון בן פזי אומר "את הכבש אחד תעשה בבוקר"! (ובנוסח במהר"ל: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים – הוא כלל גדול בתורה"). דבר זה תמוה: האם זהו כלל חשוב כל כך?

ביאר הרב עמיטל: אנשים נוטים לחפש פרוייקטים מיוחדים, ריגושים מיוחדים. אנשים אוהבים קרבנות מוסף. קרבנות מיוחדים. אולם, אומרת התורה: ראשית כל – קרבן תמיד. זהו הקרבן הבסיסי. "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". קודם כל צריך לעשות את הדברים הבסיסיים, השגרתיים. אחר כך ניתן להוסיף תוספות מיוחדות. קרבן מוסף הוא "על עולת התמיד", לאחר שמקריבים את קרבן התמיד.

אם נסתכל בפרשה נראה דבר מעניין. כל העבודות המוזכרות בפרשתנו ובפרשת תרומה, נאמר עליהן "תמיד": "להעלות נר תמיד" (במנורה – כ"ז, כא); "לחם פנים לפני תמיד" (י"ח, ל); "קטורת תמיד" (ל', ח), וכמובן קרבן התמיד "שנים ליום תמיד" (כ"ט, לח).

תפקיד המשכן הוא השראת שכינה, כפי שנאמר בסוף פרשת התמיד "ונועדתי שמה לבני ישראל… ושכנתי בתוך בני ישראל…". זו גם מטרת יציאת מצרים "הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כ"ט, מג-מו). השראת השכינה לא תיעשה על ידי בניין בית. לא הבית מביא את השכינה. ישראל מביאים את השכינה. הבית מאפשר שכינה. אולם, הבאת השכינה היא במעשה עם ישראל. רק עבודת ה' תמידית וקבועה, היא המביאה את השכינה!

לצערנו, בית המקדש חרב, אין קרבן תמיד, אין לנו נר תמיד, אין לנו לחם תמיד, אין לנו קטורת תמיד. אולם, עדיין יש לנו אפשרות לעבודת ה' תמידית. עבודת ה' תמידית היא שתביא לקשר תמידי עם הקב"ה, וממנו יש מקום גם לתוספות "על עולת התמיד".

print