להפיץ קדושה בעולם

עיקר פרשתנו עוסק בכהנים – בגדי הכהונה והכנת הכהנים לעבודתם. הגמרא בנדרים (לה ע"ב ובקידושין כג ע"ב) מתלבטת אם הכהנים הם שליחים של עם ישראל – 'שלוחי דידן', או שליחים של הקב"ה – 'שלוחי דרחמנא'.

מה משמעות ההתלבטות הזאת? לכאורה, מאן דאמר 'שלוחי דידן' סבור שהאדם רוצה להתקרב אל הקב"ה, אך הוא אינו יכול לעשות זאת בעצמו. הכהן הנמצא בשלב גבוה יותר ברוחניות יכול להיות שליח שלו ולסייע בעדו להתקרב אל ה', יכול לסייע בעדו לכפר על חטאיו. מנגד, מאן דאמר 'שלוחי דרחמנא' סבור שהקב"ה רוצה להשרות שכינתו בעם, והכהנים מסייעים לו בכך בעבודתם במקדש.

מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל הוסיף רובד למחלוקת הזאת. זאת מחלוקת שמהותה מטרת השראת השכינה בישראל. האם מטרת השראת השכינה היא לקדש את עם ישראל, או שמא המטרה היא להפיץ את קדושת השם בעולם? אם המטרה היא קדושת עם ישראל, הכהנים הם שליחינו המסייעים לנו להתקדש. אך ייתכן שהמטרה היא להביא קדושה לעולם, לסייע לקדושתו של הקב"ה להתפשט בכל מקום, והכהנים הם שלוחים של ה' במשימה הזאת.

הרב ביאר שהאחרון הוא העומד מאחורי השראת השכינה במקדש ובכלל. ונסביר:

מהו תפקיד המשכן?

הרמב"ם (תחילת הלכות בית הבחירה, פ"א ה"א) כותב:

מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות.

כלומר, מטרת המשכן והמקדש היא הקרבת הקרבנות.

התורה בפרשתנו (כ"ט, מה-מו) מדברת על השראת השכינה בעם ישראל:

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים:

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם:

     הפסיקתא (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, שם) מבארת שמטרת היציאה ממצרים היא השראת השכינה בעם ישראל:

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים – על מנת לשכני בתוכם.

כך פירש גם רש"י:

לשכני בתוכם – על מנת לשכון אני בתוכם.

כלומר, מטרת המקדש היא השראת השכינה בישראל.

האבן עזרא ובעקבותיו הרמב"ן (שם) הלכו בכיוון זה, אך ביארו אותו אחרת:

לשכני בתוכם – על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י… אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו "תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (לעיל ג', יב). ויפה פירש[1]. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ"ט, ג), ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז', ט), ופסוקים רבים באו כן, "אוה למושב לו" (תהלים קל"ב, יג), "פה אשב כי אויתיה" (שם, יד), וכתוב "והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מב).

הרמב"ן מבאר שהמקדש והמשכן אינם לצורך עם ישראל, ואינם אפילו כדי להשרות שכינה בישראל, אלא הם צורך גבוה: לה' יש צורך ששכינתו תפוץ בעולם[2].

כמובן שהקב"ה איננו זקוק לשום דבר בעצמו, אולם המטרה הא-לוהית היא נתינת קדושה בחומר. הקב"ה – כולו קודש. הוא 'זקוק' אפוא לבני אדם קרוצי חומר שייקחו את הקדושה הא-לוהית ויפיצו אותה בעולם. המטרה הגדולה איננה עם ישראל אלא הפצת הקדושה בעולם; עם ישראל הוא כלי המסייע בהפצת הקדושה הזאת.

יש לנו מטרה גדולה – להיות קדושים. אך יש גם מטרה נוספת: לקדש את העולם ולראות את המטרות הגדולות של העולם. עלינו לחיות לא רק כדי לממש את עצמנו ואפילו לא רק בשביל להפוך אותנו לקדושים, אלא כדי להפיץ מלכות ה' בעולם, להפיץ קדושה בעולם ולהפיץ טוב בעולם.


 

[1] לפי רש"י הלשון "לשכני" משמעה 'על מנת'; כלומר: היציאה ממצרים הייתה בשביל לשכון בתוך עם ישראל. לפי הרמב"ן הלשון "לשכני" משמעה כמו "בשכני"; כלומר: הוצאתי אותם מארץ מצרים בעזרת השראת שכינתי בתוכם. לדבריו, היציאה ממצרים היא בעלת משמעות עצמית, וכשהתרחשה הייתה מלווה במציאות השכינה בתוך עם ישראל (ומטרת השכינה אינה לצורך עם ישראל אלא לצורך גבוה). ויש עוד לדון בנקודה זו (ועיין גם בגור אריה המבאר באופן אחר).

[2] הרמב"ן מביא את הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר" – כיצד הוא מתקשר לדברי הרמב"ן? התשובה נעוצה במילה "אתפאר" (וכך הסביר מו"ר). אין הכוונה כאן ללשון פאר אלא להתרחבות והסתעפות. פארה היא ענף המסתעף: "מסעף פארה במערצה" (ישעיהו י', לג). כלומר, על ידי עם ישראל קדושתו של הקב"ה בעולם מתרחבת ומסתעפת. מו"ר הסביר כך גם את המושגים 'קידוש השם' ו'חילול השם'. אין הכוונה ל'פרסומת' לקב"ה אלא להוספת שם ה' בעולם, להרחבתו ולהתפשטותו [=קידוש השם], או חלילה להצטמקותו של שם ה' בעולם [=חילול השם].

print