בס"ד

להפיץ קדושה בעולם

עיקר פרשתנו עוסק בכהנים – בגדי הכהונה והכנת הכהנים לעבודתם. בגמרא בנדרים (לה:) (ובקידושין כג:) מובאת התלבטות בשאלה האם הכהנים הם שליחים של עם ישראל, 'שלוחי דידן', או שליחים של הקב"ה, 'שלוחי דרחמנא'.

      מה משמעותה של התלבטות זו? לכאורה, הצד של 'שלוחי דידן' סבור שהאדם רוצה להתקרב אל הקב"ה אך אינו יכול לעשות זאת בעצמו. הכהן, הנמצא במקום רוחני גבוה יותר, יכול להיות שליח שלו ולסייע בעדו להתקרב אל ה', יכול לסייע בעדו לכפר על חטאיו. מנגד, הצד של 'שלוחי דרחמנא' סבור שהקב"ה רוצה להשרות שכינתו בעם, והכהנים מסייעים בכך בעבודתם במקדש.

      אולם, מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א הוסיף רובד נוסף. יש כאן מחלוקת מהותית בנוגע למטרת השראת השכינה בישראל. האם המטרה היא לקדש את עם ישראל, או שמא המטרה היא להפיץ את קדושת השם בעולם? האם המטרה היא קדושת עם ישראל, ואם כך הכהנים הם שלוחים שלנו, המסייעים לנו להתקדש, או שמא הכל נובע מהרצון להביא קדושה לעולם, לסייע לקדושתו של הקב"ה להתפשט בכל מקום, ואם כך הכהנים הם שלוחים של ה' במשימה זו.

      הרב ביאר שדבר זה הוא למעשה העומד מאחורי השראת השכינה במקדש והשראת השכינה בכלל.

      מהו תפקיד המשכן?

      הרמב"ם (תחילת הלכות בית הבחירה, פ"א ה"א) כותב:

מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות.

      כלומר, מטרת המשכן והמקדש היא הקרבת הקרבנות.

     התורה בפרשתנו (כ"ט, מה-מו) מדברת על השראת השכינה בעם ישראל:

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים:

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם:

     הפסיקתא (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, שם) מבארת שמטרת היציאה ממצרים היא השראת השכינה בעם ישראל:

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. על מנת לשכני בתוכם.

      כך פירש גם רש"י: "לשכני בתוכם – על מנת לשכון אני בתוכם".

      כלומר, מטרת המקדש היא השראת השכינה בישראל.

     האבן עזרא ובעקבותיו הרמב"ן (שם) הלכו בכיוון זה, אך ביארו אותו אחרת:

לשכני בתוכם – על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י

אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו "תעבדון את האלהים על ההר הזה" (לעיל ג', יב). ויפה פירש[1]. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ"ט, ג), ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז', ט), ופסוקים רבים באו כן, "אוה למושב לו" (תהלים קל"ב, יג), "פה אשב כי אויתיה" (שם, יד), וכתוב "והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מב).

      הרמב"ן מבאר שמטרת המקדש והמשכן איננה לצורך עם ישראל, איננה אפילו כדי להשרות שכינה בישראל, אלא היא צורך גבוה: זהו צורכו של ה' ששכינתו תפוץ בעולם[2].

     כמובן שהקב"ה איננו זקוק לשום דבר בעצמו, אולם המטרה הא-לוהית היא נתינת קדושה בחומר. הקב"ה – כולו קודש. זקוק הוא אפוא לבני אדם קרוצי חומר, שיקחו את הקדושה הא-לוהית ויפיצו אותה בעולם. המטרה הגדולה איננה עם ישראל אלא הפצת הקדושה בעולם; עם ישראל הוא כלי המסייע בהפצת קדושה זו.

      יש לנו מטרה גדולה – להיות קדושים. אך ישנה גם מטרה נוספת: לקדש את העולם, לראות את המטרות הגדולות של העולם; לחיות לא רק בשביל לממש את עצמנו ואפילו לא רק בשביל להפוך אותנו לקדושים, אלא בשביל להפיץ מלכות ה' בעולם, להפיץ קדושה בעולם ולהפיץ טוב בעולם.


[1]     לפי רש"י הלשון "לשכני" משמעה 'על מנת', כלומר: היציאה ממצרים היתה בשביל לשכון בתוך עם ישראל. לפי הרמב"ן הלשון "לשכני" משמעה כמו "בשכני", כלומר: הוצאתי אותם מארץ מצרים על ידי ששכנתי בתוכם. לדבריו, היציאה ממצרים היא בעלת משמעות עצמית, וכשהתרחשה הייתה מלווה במציאות השכינה בתוך עם ישראל (ומטרת השכינה אינה לצורך עם ישראל, אלא לצורך גבוה). ויש עוד לדון בנקודה זו (ועיין גם בגור אריה המבאר באופן אחר).

[2]     הרמב"ן מביא את הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר" – כיצד הוא מתקשר לדברי הרמב"ן? התשובה נעוצה במלה "אתפאר" (וכך הסביר מו"ר). אין הכוונה כאן ללשון פאר, אלא להתרחבות והסתעפות. פארה היא ענף המסתעף: "מסעף פארה במערצה" (ישעיהו י', לג). כלומר, על ידי עם ישראל קדושתו של הקב"ה בעולם מתרחבת ומסתעפת. מו"ר הסביר כך גם את המושגים 'קידוש השם' ו'חילול השם'. אין הכוונה ל'פרסומת' לקב"ה, אלא להוספת שם ה' בעולם, להרחבתו ולהתפשטותו [=קידוש השם] או חלילה להצטמקותו של שם ה' בעולם.

print