השו"ע בסימן תרכ"ה (תחילת הלכות סוכה) כותב:

בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש.

דברי השו"ע הללו תמוהים. השו"ע הוא ספר הלכה, ולא מוצאים בו טעמים להלכה. מדוע כאן חרג השו"ע ממנהגו, וכתב את הטעם של הישיבה בסוכה?

שאלה זו שאל הב"ח על הטור שגם הוא הרחיב בטעמי מצוות הסוכה בסימן זה. וענה הב"ח: בדרך כלל, טעם המצווה הוא דבר הנלווה למצווה, אך אין הוא חלק מהמצווה עצמה. בסוכות לעומת זאת, טעם המצווה הוא חלק ממעשה המצווה, ולכן הוצרך השו"ע לכתוב גם את טעם המצווה.

לאור זאת, מי שיושב בסוכה ואיננו מבין את טעמה, איננו מקיים את המצווה בשלמותה. מדוע דווקא במצוות הסוכה, הופך הטעם לחלק ממעשה המצווה?

הב"ח ביאר, שבמצווה זו כותבת התורה במפורש, שקיום המצווה הוא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ומכאן אנו יודעים שטעם המצווה הוא חלק ממעשה המצווה. הב"ח כותב שיש עוד שתי מצוות כאלו: תפילין ("למען תהיה תורת ה' בפיך") וציצית ("למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי"). ואכן, גם בשתי מצוות אלו, כתב השו"ע את טעם המצווה.

ביארנו מניין לנו שבמצוות הסוכה, טעם המצווה הוא חלק ממעשה המצווה. אך צריך לבאר מה טעם הדבר.

נראה שהדבר עולה, מהמערכת הכללית של חגי תשרי. מה משמעותה של מערכת זו? האם זו מערכת אחת או שמא מצוות נפרדות? נראה שיש כאן מערכת אחת.

בראש השנה וביום הכיפורים, האדם אמור להתנתק מצרכי הגוף ולהתמקד בנפש. דבר זה בא לידי ביטוי חריף ביום הכיפורים, שבו אין נותנים שום טיפול לגוף (כדברי הרמב"ם שמצוות לשבות ממאכל וכו'). בכל השנה, הנפש מעלה אותנו למעלה, והגוף מנסה להורידנו למטה. בימים אלו, אנו משביתים את הגוף, ומטפלים בנפש. דבר זה אמור להביא את הנפש לשיא רוחני (עיין בכך עוד ב'סודם של עשרת ימי תשובה' ובמה שכתבתי על הושענא רבה).

אולם, האדם לא אמור להישאר ברמה זו בלבד. רק למלאכים אין גוף. לנו יש גוף, והמבחן האמיתי הוא בשילוב של הרוח בגוף. וזוהי מטרת חג הסוכות. חג הסוכות הוא חג שכולו גשמי: מקיימים מצווה באכילה בסוכה, בשינה בסוכה וכו'. זהו חג, שבו ישנה כפילות של שמחה "ושמחת בחגך והיית אך שמח", שבאה לידי ביטוי בסממנים גשמיים: בבשר וביין, בבגדים נאים לאשה.

מהותו של חג הסוכות הוא לבחון האם מצליחים אנו להכניס את העושר הרוחני שהישגנו בימים הנוראים, אל תוך חיי היום יום, אל תוך החיים הגשמיים.

נראה שזהו הטעם העיקרי, שסוף החיתום הוא בהושענא רבה . החיתום יתבצע רק לאחר השילוב של השיא הרוחני, בתוך עולמנו הגשמי.

לאחר קבלת התורה, אומר הקב"ה למשה: "לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם". לשם מה היה צריך לומר להם לשוב לאוהל, הרי ברור שהם אמורים לחזור לביתם? ענה הרבי מקוצ'ק (שמעתי ממו"ר הרב עמיטל זצ"ל): הקב"ה אמר למשה: אמור לעם – כאן, בהר סיני, הייתם נפלאים. אבל זה לא העיקר. שובו לכם לאהליכם – בואו נראה אתכם בבית, האם תצליחו לקחת את מעמד הר סיני לתוך ביתכם.

כך גם אצלנו: סוכות הוא המבחן של הימים הנוראים. יושבים בסוכה, אוכלים, שותים, שמחים, חיים בצורה פיזית ורגילה, אך מתוך קדושה וטהרה. מתוך הרגשת הקב"ה בכל מעשה ידינו.

print