בס"ד

שמחת תורה

שאלני מישהו: מדוע לרקוד כל כך הרבה? ובכן, יש לציין שכבר מאות בשנים זהו המנהג בשמחת תורה: להרבות בריקוד; לרקוד ולהשקיע הרבה. כך בחו"ל וכך גם בארץ.

גדולי ישראל, מכל הסוגים והזרמים, היו משקיעים מאוד בריקוד בשמחת תורה. האר"י הקדוש היה מעיד על עצמו, שהגיע למעלתו העליונה מכוח הריקוד בשמחת תורה. וכך כותב המשנה ברורה (תרס"ט, ס"ק יא):

משום שמחה – כתב מהרי"ק בשם רב האי גאון בשורש ט': 'יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו' ', ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך עליו השלום, 'מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ד' ', וכן כתבו משם האר"י ז"ל, והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה, וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כוחו.

כך העידו גם על הגר"א (מעשה רב, סוכה אות רלג) שהיה שמח מאוד ביום זה, "ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה".

כך גם מתואר על ר' חיים מוולוז'ין, שהיה רוקד בצורה מיוחדת בשמחת תורה. כך גם מורי ורבי הרב ליכטנשטיין שליט"א, שרוקד בכל כוחו בשמחת תורה, וכך נהג בצורה מרוממת מאוד הרב עמיטל ז"ל.

     מה מביאם לריקוד שכזה? ריקוד הוא בדרך כלל נחלת חסידים, אך כאן מניתי כאלה שהם מתנגדים גמורים!

ואכן, רבנים אלו לא רקדו כך כל השנה, פרט לשמחה של מצווה, אבל בשמחת תורה ברור להם שצריך לרקוד.

     הרמב"ם (סוף הלכות לולב פ"ח הי"ב-הט"ו) מתאר את השמחה שהייתה בשמחת בית השואבה בחג הסוכות. הוא אמנם אינו מדבר על שמחת תורה, אך הוא מדבר על הדרך לשמוח בשמחתה של תורה:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר (ויקרא כ"ג) 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים'…

והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות…

מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע…

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח) 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב'…

     הרמב"ם מדבר על כך ש'רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין', ומוסיף: "מצווה להרבות בשמחה זו". ראשית, השמחה מראה את האהבה הגדולה שיש לנו לתורה. אדם הרוקד בחתונה איננו מסתפק רק באמירת 'מזל טוב' שכלתני, הוא רוקד. ריקוד מראה על שמחה פנימית, על אהבה.

אך יש בריקוד גם הבאת השמחה לכל אברי גופו: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". כל הגוף מתחבר לקב"ה. אנו מחברים לא רק את המוח, אלא את כל גופנו ונשמתנו. אנו מראים שגם הגוף – הצד החומרי – משועבד ומחובר לקב"ה!

הריקוד גם מנתק אותנו מהאדמה: ניתוק שלנו מהחומר וקרבתנו כלפי שמיא, לקב"ה.

ועוד יש בריקוד של שמחת תורה, שהריקוד משותף לכולם: רבנים, רופאים, נגרים, מורים, שופטים וכל אדם אחר. כולם ביחד שותפים לתורה.

מכל מקום דבר אחד ברור: כל גדולי ישראל הבינו שהריקוד משמעותי ליצירת קשר עם התורה (לפחות בשמחת תורה). לא רק ריקוד, אלא השקעה בריקוד!

 

היה לי חבר שמאוד אהב מתמטיקה, עד כדי כך שהיה חושב וחולם על מתמטיקה. אבל, אף פעם לא ראיתיו מחבק או מנשק ספר מתמטיקה; אף פעם לא ראיתיו רוקד ושמח ליד ספר מתמטיקה.

מה משמעות השמחה והריקוד עם ספר התורה?

ריקוד ושמחה עם התורה, משמעם – התורה איננה רק חכמה. התורה היא יסוד היסודות של העולם. היא השורש הקדוש שממנו יונק כל העולם (הרב קוק – תחילת אורות הקודש. התורה איננה חכמה חיצונית הנלמדת מהבטה בעולם. התורה היא הבסיס שממנו נברא העולם).

ריקוד ושמחה עם התורה, משמעם – התורה איננה רק קְדוֹשָׁה. קְדֻשָּׁה עשויה להיות מושג שמנותק ממני. התורה היא דבר שמצד אחד הוא א-לוהי וגבוה, ומצד שני כל כך מחובר וקרוב אליי, עד שאני יכול לחבקו.

ואולי בכיוון זה אנו מנסים לחנך גם ילדים קטנים:

בסימן קמ"ט (סעיף א) מביא הרמ"א דבר נוסף ביחס לקטנים בשם האור זרוע:

יש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין (אור זרוע).

מטרת הבאת הקטנים היא שינשקו את ספר התורה. הנישוק מראה לכולם את הקדושה, ומראה שכולם, לרבות ילדים תינוקות, מחוברים ושייכים לתורה.

ריקוד ושמחה עם התורה משמעם – אני שמח להיות יהודי, אני גאה להיות יהודי.

יש לנו זכות אדירה להיות שייכים לעם ישראל. להיות שייכים לעם שמחובר לתורה, מחובר לקב"ה; לעם שזכה לקבל תורה ומצוות: "ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו"; לעם שאבותיו היו חכמים, גאונים, קדושים וצדיקים.

 

     בע"ה שנשמח בתורה, שהקב"ה ישמח בנו ויאהב אותנו, ושמתוך השמחה נגיע לחיבור מיוחד עם הקב"ה.

print