מי בעל הבית? איסור בל תשחית

      בפרשה מבואר שאין להשחית עצי פרי "כי תצור אל עיר… לא תשית את עצה… כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות…" (דברים, כ', יט).

      האם יש איסור תורה גם בהשחתת שאר דברים?

      הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ו ה"ח) מביא דין השחתת אילנות. ובהלכה י' הוא אומר:

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת  מרדות מדבריהם.

      מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהשחתת שאר דברים היא מדרבנן, ומקבל מלקות מדבריהם. כך הבין בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד, י'. ביחס לצייד). אולם, הדעה המקובלת בדעת הרמב"ם שבל תשחית הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו. וכך הבין המנחת חינוך (תקכ"ט) וערוך השולחן ועוד. וכן דעת התוס' (ב"ק, צא:, ד"ה אלא האי), והחינוך (תקכ"ט) והיראים (שפ"ב). [וכ"כ הרמב"ם עצמו בספר המצוות (מצווה נ"ז), ואף כתב שם שיש מלקות].

מדוע אסור להשחית?

       אחד ההוגים אמר, לשאול "למה צריך להיות מוסרי", זו שאלה בלתי מוסרית (מפי מו"ר הרא"ל שליט"א). גם כאן, לא צריך להסביר מדוע אסור להשחית: האדם נוצר כדי לבנות ולשכלל, ולא כדי להרוס.

      השחתה, פוגעת בשני מישורים: ראשית, היא פוגעת בבריאה, בעולם. אולם, היא פוגעת גם בנפשו של האדם. אדם המתרגל להשחית, נפשו הופכת שנפש ההורסת ולא לנפש הבונה.

      טעם אחר ניתן לראות בספר החינוך (תקכ"ט):

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך  החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון  והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם… 

     אדם שמתרגל להרוס, לא מעריך את מה שנתנו לו. במקום לשמוח בכל דבר, הוא מזלזל בדברים, משחית אותם, ולא מעריך את מה שמקבל. במקום להכיר טובה, ולהרגיש את הזכות שיש לו בכל הדברים שהוא מקבל, הוא הופך לכפויי טובה, לאדם שלא מעריך את כל מה שיש לו.

 ניתן להוסיף עוד: רק בעל הבית רשאי להרוס את רכושו מבלי שייענש על כך (שואל, שוכר וכו', יכולים להשתמש אבל לא להרוס. הזכות המשפטית להרוס נתונה לבעלים בלבד). התורה מלמדת אותנו, שאמנם אין תביעה משפטית נגד אדם שהורס את שלו, אבל יש איסור, כי אדם צריך לדעת, שבאמת, הכל שייך לקב"ה. פגיעה ברכוש, היא תחושה לא נכונה, כאילו האדם הוא הבעלים, והכל שייך לו (ממורי חותני הרב בלומנצויג). דבר זה ניתן לראות במדרש, שהקב"ה הביא את אדם הראשון והראה לו את כל הבריאה ואמר לו "תן דעתך שלא תקלקל". גם בעל הבית, הוא שואל. הוא שואל, לעשרים שנה, לחמישים שנה, לתשעים שנה, אבל הוא שואל. העולם הנצחי שייך לבורא בלבד.

 

הדרכה חינוכית לבל תשחית

      חז"ל לימדונו, שדברים אלו, מתחילים בדברים קטנים. חז"ל הזהירו אותנו בכל מיני דברים קטנים העשויים להביא לידי השחתה. בברכות מ: (ובשו"ע, קע"א, א) הזהירו חז"ל שלא להעביר כוס מים מלאה על לחם, כדי שלא יישפך ויהרוס את הלחם.

      שאריות לחם: הגמרא פסחים קיא:; חולין קה: – מספרת על אדם שהמלאך האחראי על העוני ניסה להופכו לעני. המלאך ניסה למצוא אותו משחית משהו. אך לא הצליח. אפילו פירורים של לחם, האדם לא זרק. בסופו של דבר המלאך אמר: לחינם ירדתי לכאן (ולא הצלחתי להפוך אותך לעני). מכאן נפסק בשו"ע ק"פ, ד שזלזול בלחם – גורם לעניות. וכנראה שטעם הדבר הוא, שאדם שזורק, מראה שאינו מכיר טובה במה שהקב"ה נותן לו, ולכן הקב"ה גם לא נותן לו אח"כ.

      זריקת שאריות שבני אדם לא יוכלו יותר – מותרת. זריקת לחם – בשקית (ניתן לרכז הכל בשקית אחת ולזורקה פעם בשבוע). [מצד הדין אסור לזרוק רק לחם מעל כזית, אבל מבואר בשו"ע ק"פ, ד, שיש להקפיד גם בלחם פחות מכזית, כי קשה לעניות].

 

      ננסה לשמור על מה שהקב"ה נתן לנו, להעריך את כל הדברים שיש לנו – דברים קטנים ודברים גדולים, להשתדל אכול עד הסוף בצלחת שלנו, וכך לחנך את ילדינו, לדאוג שלא להרוס ולא לכלות, ובע"ה מתוך שנעריך גם את הדברים הקטנים שלנו, יוסיף לנו הקב"ה עוד כהנה וכהנה.

print