מיהו בעל הבית? איסור בל תשחית

בפרשה מבואר שאין להשחית עצי פרי:

"כי תצור אל עיר… לא תשחית את עצה… כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות…" (דברים כ', יט).

האם יש איסור תורה גם בהשחתת דברים אחרים?

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ו ה"ח) מביא את הדין של השחתת אילנות. ובהלכה י' הוא כותב:

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהשחתת שאר דברים אסורה מדרבנן בלבד, ועל כן לוקה רק מדבריהם. כך הבין בעל שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד, י'. ביחס לצייד). אולם, הגישה המקובלת בדעת הרמב"ם היא שבל תשחית אסור מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו. כך הבינו המנחת חינוך (תקכ"ט), ערוך השולחן ועוד. וכן דעת התוספות (בבא קמא צא ע"ב, ד"ה אלא האי) ספר החינוך (תקכ"ט) והיראים (שפ"ב). [וכ"כ הרמב"ם עצמו בספר המצוות (ל"ת נ"ז), ואף כתב שם שלוקה].

מדוע אסור להשחית?

אחד ההוגים אמר: השאלה 'מדוע צריך להיות מוסרי' היא שאלה בלתי מוסרית (מפי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל). במקרה שלפנינו הדבר דומה: אין צורך להסביר מדוע אסור להשחית: האדם נוצר כדי לבנות ולשכלל, ולא כדי להרוס.

השחתה, פוגעת בשני מישורים: ראשית, היא פוגעת בבריאה, בעולמו של הקב"ה. אך מעבר לכך, היא פוגעת גם בנפשו של האדם. אדם המתרגל להשחית – נפשו הופכת מנפש בונה לנפש הורסת.

טעם אחר ניתן למצוא בספר החינוך (תקכ"ט):

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם…

אדם שמתרגל להרוס אינו מעריך את מה שנתנו לו. במקום לשמוח בכל דבר, הוא מזלזל בדברים, משחית אותם ואינו מעריך את מה שהוא מקבל. במקום להכיר טובה, להרגיש את הזכות שיש לו בכל הדברים שהוא מקבל – הוא הופך לכפוי טובה, לאדם שאינו מעריך את כל מה שיש לו.

ניתן להוסיף עוד: רק בעל הבית רשאי להרוס את רכושו מבלי שייענש על כך (שואל, שוכר וכד', יכולים להשתמש ברכוש אך לא להרוס. הזכות המשפטית להרוס נתונה לבעלים בלבד). התורה מלמדת אותנו שאמנם אין תביעה משפטית נגד אדם שהורס את השייך לו, אך יש בכך איסור: אדם צריך לדעת שמצד האמת – הכול שייך לקב"ה. פגיעה ברכוש היא מעשה הנובע מתחושה שאינה נכונה, כאילו האדם הוא הבעלים והכול שייך לו (ממורי חותני הרב בלומנצויג). ניתן לראות זאת במדרש: הקב"ה הראה לאדם הראשון את כל הבריאה, ואמר לו: "תן דעתך שלא תקלקל". גם בעל הבית נחשב לשואל. שואל לעשרים שנה, לחמישים שנה, לתשעים שנה – אך הוא שואל. העולם הנצחי שייך לבורא בלבד.

הדרכה חינוכית לבל תשחית

חז"ל לימדונו שהשחתה מתחילה בדברים פעוטים, והזהירו אותנו בכל מיני מקרים שעלולים להגיע לידי השחתה.

דוגמאות:

בגמרא בברכות (מ ע"ב, ובשו"ע קע"א, א) הזהירו חז"ל שלא להעביר כוס מים מלאה מעל לחם, כדי שלא יישפך בטעות ויהרוס את הלחם.

שאריות לחם: הגמרא בפסחים (קיא ע"ב, וכן בחולין קה ע"ב) מספרת על אדם שהמלאך האחראי על העוני ניסה להופכו לעני. המלאך ניסה למצוא אותו משחית דבר כלשהו, אך לא הצליח. אותו אדם לא זרק אפילו פירורים של לחם. בסופו של דבר המלאך אמר: לחינם ירדתי לכאן (ולא הצלחתי להפוך אותך לעני). מכאן נפסק בשו"ע (ק"פ, ד) שזלזול בלחם גורם לעניות. טעם הדבר, כנראה, שאדם שזורק מראה שאינו מכיר טובה במה שהקב"ה נותן לו, ולכן גם הקב"ה אינו נותן לו לאחר מכן.

שאריות שבני אדם לא יאכלו עוד – מותר לזורקם. זריקת לחם מותרת בשקית (ניתן לרכז הכול בשקית אחת ולזורקה פעם בשבוע). [מצד הדין אסור לזרוק רק לחם מעל כזית, אבל מבואר בשו"ע ק"פ, ד שיש להקפיד גם בלחם פחות מכזית, כי כאמור לעיל, הדבר גורם לעניות].

ננסה לשמור על מה שהקב"ה נתן לנו ולהעריך את כל הדברים שיש לנו, בדברים קטנים וגדולים: להשתדל לאכול עד הסוף בצלחת שלנו, וכך לחנך גם את ילדינו שלא להרוס ולא לכלות. בע"ה, מתוך שנעריך גם את הדברים הקטנים שלנו, יוסיף לנו הקב"ה עוד כהנה וכהנה.

print