ותרא אותו כי טוב הוא

ביחס למשה רבינו אומרת התורה (שמות, ב', ב):

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.

מהו הביטוי "כי טוב הוא"? בפשטות מדובר על ילד יפה. וכך אכן מסביר האבן עזרא. חז"ל במסכת סוטה (יב.) נתנו לכך כמה פירושים אחרים:

ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה – נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם: +בראשית א+ וירא אלהים את האור כי טוב.

לפי דברי רבי מאיר זהו שמו של משה, שנקרא טוב. לפי ר' יהודה שמו טוביה. לפי ר' נחמיה זהו ביטוי שמראה על היכולת הנבואית של משה. לפי "אחרים" דבר זה בא לומר שנולד מהול, ולפי חכמים דבר זה בא לומר שנתמלא הבית כולו באור בזמן לידתו של משה, שהרי על האור נאמר "וירא א-לקים את האור כי טוב".

ביאור המשלב בין הפשט (שהיה תינוק יפה) ובין הדרש (שדיבר על שלמות רוחנית – נולד מהול, נבואה, נתמלא הבית אור) נמצא בספורנו. הספורנו מסביר שכיוון שראתה אותו שהיה תינוק יפה במיוחד, הבינה שיש בו גם שלימות פנימית מיוחדת.

אולם, שאלה אחרת יש לשאול: "ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים". מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק? האם רק בגלל שראתה שהוא טוב החליטה להצפינו? ואם לא היה "טוב" (למשל, אם לא היה נולד מהול) לא היתה מצפינה אותו?

הרשב"ם (שם) התייחס לשאלה זו:

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו – המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו שקר הוא שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים אך כאן לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים וכשבאו לבודקה אמרה להם נפל היה או השליכוהו המצריים ביאור:

הרשב"ם אומר, שלא ייתכן לומר שהיא הטמינה אותו בגלל שראתה שהוא טוב, שהרי כל אמא מרחמת על בנה. לכן מסביר הרשב"ם, שהיא הטמינה אותו כי הוא נולד לאחר שבעה חודשי עיבור, וממילא היתה לה יכולת להטמינו מבלי שהמצרים יבואו לחפשו. ולמרות שנולד לאחר שבעה חודשי עיבור, היה עם שערות וציפורניים, וכך ידעה שהוא יחיה (ידעה שהוא "טוב", מתוקן ומוכן).

הרמב"ן (שם) ביאר אחרת:

פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב א), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):

לדעת הרמב"ן אמו אכן ראתה שהוא טוב במיוחד "טוב מחודש", וכדברי חז"ל, שנתמלא הבית אורה. לכן, חשבה שהיא תוכל להצילו למרות הקושי העצום שבדבר.

בדברי הרמב"ן חידוש עצום – כולנו רואים את מעשה יוכבד: הצפנת הילד, בניית התיבה. מניין שאבה יוכבד כוח לעשות דברים אלו? מדוע דווקא היא עשתה ולא אחרות? לדברי הרשב"ם יש כאן סיבה טכנית: משה נולד מוקדם, ולכן ניתן היה להחביאו. לדברי הרמב"ן יש כאן סיבה מהותית: היא ראתה שבנה הוא טוב. היא ראתה שיש לבנה עוצמות מיוחדות. היא ראתה את האור המדהים שבו מתמלא כל הבית בעקבות הולדת בנה. דבר זה נתן בה כוח להתאמץ ולהציל, באופן חריג ומיוחד.

ומכאן, לכלל בסיסי בחינוך ילדים: "ותרא אותו כי טוב הוא". ההבנה שצריכה להיות בתוכנו כל העת היא, ראיית הטוב המיוחד שבילדנו. ראיית האור המיוחד, שכל ילד מוסיף בבית. נכון הדבר, שלעתים קשה ואף קשה מאוד. אולם, ראיית הטוב והאור שבילדנו, מוסיפה גם לנו כוחות בכדי להמשיך ולטפל בהם ובבית בצורה טובה יותר.

ומן הילדים נלמד ביחס לכולנו: נסתכל על אחרים ונסתכל על עצמנו בצורה טובה; נסתכל על העוצמות האדירות שזיכנו בהם הקב"ה. ראיית טוב – נותנת כוחות. נותנת כוחות לאחרים ונותנת כוחות גם לנו.

 


print