בפרשת השבוע אנו קוראים על איסור מאכלות אסורות. מדוע נאסרו מאכלות אסורות?

      האברבנאל כותב שהמאכלות האסורות פוגעות בנפשו של האדם:

"וכל זה יורה, שלא באה התורה הא-להית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה… ומפני זה אמר יתברך 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ', ולא קראם הכתוב 'מזיקים', ולא 'מחליאים', כי אם טמאים ותועבה. להורות, כי טעם איסורם מפאת הנפש, לא מפאת הגוף ובריאותו".

      כלומר: מאכלות אסורות, משפיעים בצורה לא טובה על הנפש שלנו. ולכן התורה לא קוראת למאכלות האסורים בשם "מחליאים", כי אין הם גורמים חולי לגוף, אלא פוגעים בנפש (ומעין זאת בספורנו, ויקרא, י"א ב).

       גם בעולם החומר, אין אנו יודעים דברים רבים. ככל שהמדע מתקדם יותר, הוא יודע עד כמה אין אנו יודעים על העולם. אם דבר זה נכון לגבי העולם החומרי, בודאי שדבר זה נכון לגבי העולם הרוחני. אם דבר זה נכון לגבי העולם הפיזי, בודאי שדבר זה נכון לגבי העולם המטה-פיזי.  אין אנו יודעים בדיוק איך עובד האור (האם בגלים או בחלקיקים? שני הדברים התגלו בתצפיות), אך למרות זאת, ברור לנו שהאור קיים! לכן, למרות שאין אנו יודעים מדוע דווקא מאכל ספציפי טוב לנפש, ומאכל אחר רע לנפש, ברור לנו, שאם זהו הציווי הא-לקי, הרי ששמירה על אוכל כשר, היא הדבר הטוב ביותר לנפשנו.

 בעוד כמה פרקים (ויקרא כ', כד-כו) מזכירה התורה שוב דין מאכלות אסורות אך מוסיפה דבר חשוב:

(כד) אני ה' א-להיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים:

(כה) והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא:

(כו) והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:

      משתמע מכאן, שהטעם להקפדה על כשרות הוא בכדי להיות נבדלים מן הגויים. וכך הסביר שד"ל, באחד מפירושיו.

      לדעת הרד"צ הופמן (ויקרא, כרך א', עמ' רטז), ההסבר הוא שונה. התורה מקדימה את העובדה שעם ישראל נבדל מן העמים (פס' כד "הבדלתי אתכם מן העמים"), ורק אח"כ כותבת (פס' כה) שעלינו לשמור על הלכות כשרות "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". כלומר, בגלל שעם ישראל מובדל מן העמים, הרי שיש לו מערכת מצוות שונה, וביניהן גם איסור בהמות טמאות.

   טעם נוסף, חשוב ביותר הוא, שעל ידי הלכות כשרות, אנו הופכים את האוכל הגופני, לאוכל שיש בו משמעות רוחנית.

      לאדם ולבהמה ישנו דבר משותף – הצד הגופני. הדבר המיוחד שבאדם הוא הצד הרוחני. בכך ישנו ייתרון רב לאדם. האוכל, נותן מזון לגוף, ובכך אנו דומים לבהמות. המטרה שלנו היא, שאותו אוכל, לא ייאכל כמו בהמות.

      האכילה לא תהיה בהתאם להנחיות התאווה של הגוף, אלא תהיה מוכתבת על ידי הרוח. לפני האכילה, יצטרך האדם לבחון איזו בהמה מותרת ואיזו אסורה, אח"כ לשחוט אותה בכשרות, להפריש מן הבהמה איברים אסורים, למלוח את הבהמה בכדי להוציא את הדם, להיזהר שלא לבשל את הבהמה עם חלב או בסיר חלבי, וכו'. לפני האכילה עצמה יברך האדם, וגם לאחר האכילה.

      על ידי כך, אנו הופכים את האכילה הגשמית, הקרובה לבהמה, לאכילה המקבל משמעות רוחנית. הדבר החומרי, הופך להיות בעל משמעות של קדושה – קידוש החומר.

      כיוון זה ניתן לראות בדברי הרב סולובייצ'יק (איש ההלכה, וביקשתם משם, 207-217):

"קדושת גופו של האדם, זיקוק החיים הבהמיים על כל שפעת תאוותיהם ויצריהם, והעלתם למדרגת עבודת הא-לוקים, היא מטרת ההלכה. אולם, זיקוק זה, אינו מתקיים בכור של שלילה וסגפנות, כי אם על ידי הטבעת כיוון ותכליתיות על החיים הטבעיים".

"האדם זוכה לחיי עולם, כשהוא הופך חיי שעה בהמיים, חסרי מטרה, לחיים קדושים של איש הא-לקים".  

מאכלות אסורות הם דוגמה בשבילנו, לכל עולם החול שלנו. פועלים אנו ברוב זמניננו בתוך החול. אולם, מטרתנו היא להכניס בו קדושה, להפוך את החול למשמעותי יותר, ערכי יותר, קדוש יותר, מוסרי יותר וטהור יותר. בע"ה שנצליח במשימות אלו, ונוסיף אור טוב ונעים בהויה כולה.

 

print