בס"ד

ויברכו את העם

      ביום השמיני למילואים, ניגש אהרן לברך את העם (ויקרא ט', כב). בפסוק שלאחר מכן, משה ואהרן מברכים את העם, ומיד "וירא כבוד ה' אל כל העם":

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:

      יש לברר כמה דברים בפסוקים אלו. ראשית, מדוע ישנן שתי ברכות – תחילה של אהרן ולאחר מכן של משה ואהרן? שנית, מדוע בברכה הראשונה של אהרן כבוד ה' אינו מתגלה, אלא רק לאחר ברכת משה ואהרן?

      בספרא (שמיני, פרשה א', יט) כתבו שאכן לאחר ברכת אהרן לא ירדה השכינה. אהרן הצטער ואמר שכנראה השכינה אינה יורדת בגללו (בגלל חטא העגל). מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה:

כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל – היה עומד אהרן ומצטער. אמר: "יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל. כך עשה לי משה אחי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל". מיד נכנס משה עמו, ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. לכך נאמר "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".

      מדוע לא ירדה שכינה בפעם הראשונה אלא רק בפעם השנייה?

      ייתכן שאהרן לבדו ומשה לבדו אינם יכולים לעשות לבד מה ששניהם יכולים לעשות יחד. הדבר אינו נובע רק מהיותם אחים, אלא דווקא מכך שהם משלבים צדדים שונים וכיוונים שונים. החיבור המאחד שלהם הוא המאפשר גילוי שכינה.

      ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי ויקרא, פרשת שמיני) הסביר באופן אחר ומיוחד:

ולזה כוון הכתוב "וישא אהרן את ידיו", כלומר נשא את עצמו להיות מופרש ומובדל מישראל, להיות בעצמו, שלא לעסוק עמהם… לכן "וירד מעשות החטאת", כלומר שירד מהשראת שכינתו… שהופרש את עצמו מהם לא היה זכותא דרבים עליו, ולא היה במדריגה גדולה כל כך שיהיה יכול להקריב קרבן בשביל כל ישראל.

ואחר כך "ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו", כלומר ממדריגתם שהיו עד עכשיו, שלא להיות פרוש ומובדל מן הציבור רק לעסוק עמהם כאשר היה בתחילה, "ויברכו" "וירא כבוד ה' אל כל העם", והתחיל גם עליהם לשרות שכינתו כבראשונה, מחמת שהיו עוסקים עם הציבור, והיה בזכותא דציבורא להשרות שכינתו עליהם יותר מאם היו פורשין מן הציבור, אמן כן יהי רצון:

      משה ואהרן הם בעלי זכות עצומה ובעלי עוצמה אדירה, אבל שכינה שורה עבור כלל ישראל. ברכת אהרן הייתה כאשר היה ליד המזבח (בירידה מן המזבח). ברכת משה ואהרן הייתה לאחר שיצאו מאוהל מועד והיו סמוכים ומחוברים לכל העם.

     משה ואהרן לימדונו את כוח החיבור: כוח החיבור של שני אחים, כוח החיבור של כוחות מנוגדים, וכוח החיבור לכלל ישראל. גם אם נהיה במדרגה עצומה, לא נוכל להביא שכינה לעם ישראל ללא חיבור תמידי ועמוק לכנסת ישראל.

print