"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב', יא-יב).

משה רואה שאין אנשים בסביבה, אך בסופו של דבר מסתבר שכן היו שם: "… וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה…" (שמות ב', יד-טו).

ייתכן שמשה לא שם לב שיש שם אדם אחר; ייתכן שהוא ראה את האיש שהיה שם ולא חשב שילשין; אולי אפילו האיש העברי שניצל היה זה שהלשין! (עיין רש"י ומפרשים).[1]

רש"י בעקבות המדרש מפרש: "וירא כי אין איש – עתיד לצאת ממנו שיתגייר". מרש"י עולה, שניתן להבין שלא מדובר על ראייה פיזית פשוטה אלא על ראייה אחרת.

בעקבות פירוש רש"י ניתן להציע כיוון נוסף בהבנת הפסוקים על דרך הדרש. משה רואה בשטח עוולות, שחיתות ורשע. הוא מתבונן כה וכה, וראה שאף אחד אינו מטפל במציאות זו; אף אחד איננו מטפל ברשע – "וירא כִּי אֵין אִישׁ". משה הבין שהוא צריך להיות זה שמתערב, הוא צריך להיות זה שפועל בעצמו כנגד הרשע והשחיתות.

וייתכן שעיקרון זה עולה גם מן הפשט בהמשך הפרשה.

לפנינו שלושה סיפורים:

בסיפור הראשון – משה הורג איש מצרי המכה איש עברי מאחיו.

ניתן היה להבין שהמניע הוא מניע על רקע לאומי: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

אולם, בסיפור השני מתברר שגם בתוך עם ישראל דואג משה לבער את הרשע: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב', יג).

גם לאחר הסיפור הזה היה מקום לומר שאולי מדובר בדאגה משפחתית בלבד. כעת מגיע הסיפור השלישי ומתברר שמשה דואג גם לבני עם זר – לבנות יתרו (עיין רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ג, מ"ה). מתברר שמשה אינו פועל רק מתוך מניע לאומי ולא רק מתוך מניע משפחתי, אלא מתוך מניע אנושי:

"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם…" (שמות ב', טו-יז).

 

שלושת הסיפורים הללו באים ברצף כדי להבהיר לנו מה הייתה הראייה של משה, ולגלות לנו כיצד מגיב משה במצב של עוול וחמס, כשהוא רואה שאין איש המוכן להתערב ולתקן אותה.

לא מקרה הוא שבסיפורים הללו משה מתואר בפיהן של הדמויות בשם 'איש'. בסיפור השני, האיש העברי שמכה את חברו פונה למשה במילים הללו: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט"; בסיפור השלישי משה נקרא 'איש' גם בפיהן של בנות מדין: "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב', יח-יט) וגם בפיו של יתרו עצמו: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב', כ).

הכינוי 'איש' ביחס למשה החוזר מספר פעמים, מחדד את הבנתנו לגבי ראייתו של משה: ראיית צורך להתערב ולעזור, להציל ולהושיע. דבר זה מסביר לנו מדוע דווקא משה ראוי להיות מנהיג של בני ישראל – מפני שהוא ניחן בראייה המיוחדת הזאת. בנוסף, זה מסביר לנו מדוע משה מתערב בסיטואציות שהיינו חושבים שאין בהן מקום למשה לפעול.

בכל הפרשייה הזו המילה המנחה היא 'איש'. יש כאן מאבק על דמות האיש: האם האיש השולט יהיה האיש המכה, המתקוטט עם אחרים, או האיש המציל, איש החסד והיושר.

את הפסוק "וירא כי אין איש" ניתן לקרוא כעת לא רק לגבי הסיפור הראשון שבו הוא מסופר. ניתן לראותו כפותח את שלושת הסיפורים (ואולי זהו דרש, אך במהות הפרשייה מסתבר שזהו הפשט), שכל אחד מהם בנוי בצורה הבאה: משה רואה שאין אף אחד שמטפל בעוולות ומנסה לבער את הרשע מן הארץ; משה רואה שאין איש, והולך בעצמו לפעול:

"וירא כי אין איש – ויך את המצרי".

"וירא כי אין איש – ויאמר לרשע למה תכה רעך".

"וירא כי אין איש – ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".

פרקי אבות פותחים במילים: "משה קיבל תורה מסיני". בפרקי אבות יסודות מוסריים שמתברר לנו שגם הם הלכה; גם הם ניתנו מסיני.

אבל מתברר גם יותר מכך. אם תנסה להבין מדוע דווקא משה קיבל תורה מסיני, עקוב אחר דמותו של משה ותגלה את האנושיות האדירה שבו, את תכונות 'פרקי אבות' שבו, שגרמו לכך שדווקא הוא קיבל תורה מסיני. בהקשר שלנו, משה פועל כדברי המשנה באבות (ב', ה): "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

[1]     שמעתי מהרב יואל בן נון בשם הרב בנדיקט, שמסיבה זו חשש משה: "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" – אם האדם שניצל, איש מעם ישראל, הולך ומלשין על משה – אכן המצב מדאיג (וייתכן שאותו אדם לא הלשין ישירות, אלא אמר לחבריו וכך עברה השמועה הלאה).

print