האם אנחנו מוכנים[1]?

רמת הגולן. חטיבה 188 (הידועה לתהילה!). פלוגת אלון, אלון בסופה. סיימנו טירונות ובית ספר לשריון, והגענו לצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה). בצמ"פ יש צדדים קשים אפילו יותר מן הטירונות. שעות שינה מינימאליות (המדובר לפני תקופת פקודת מטכ"ל הקיימת היום, של שש שעות שינה. לעתים היו לנו שש שעות בשבוע…), עבודה מאומצת וקשה.

לפתע, באמצע היום, מודיעים לנו המפקדים: מצמצמים כעת את הפעילות השגרתית, ועובדים על ניקיון הפלוגה וסביבותיה. שלושה ימים של עבודה קשה מסוג אחר: הבסיס צריך להיראות מצוחצח. כלשון המפקדים: "נקי ברמת הבְּדַל", "מבריק כמו מראה". וכל כך למה? מדוע הלחץ סביב הניקיון? בעוד שלושה ימים יבוא המח"ט לביקור.

מי שלא היה בצבא, אינו מבין את המשמעות של מח"ט עבור טירונים. חייל יכול לדבר עם המפקד הישיר שלו (וגם בכך יש כללים!), אך אינו יכול לדבר עם המ"מ (מפקד המחלקה) אלא אם כן ביקש זימון מיוחד. בוודאי שאינו יכול לדבר עם הסמ"פ ולא עם המ"פ, לא עם הסמג"ד, לא עם המג"ד ולא עם הסמח"ט, וברור כשמש שאף אחד אינו מעלה על דעתו לדבר עם המח"ט.

כל הפלוגה עובדת יומם וליל. שעות השינה שלנו התקצרו. מנקים את הפלוגה, צובעים, משפצים ומתקנים את כל האביזרים השבורים, שחיכו זמן רב לכך שסוף סוף יתקנו אותם.

עוברים להם שלושה ימים. סוף סוף הגיע הרגע. כולנו רואים את הג'יפ מרובה האנטנות של המח"ט. כולם מוכנים ומקבלים את המח"ט ב"הקשב". אחרי שלושה ימים של הכנות, ציפינו למפגש ארוך ומשמעותי. אך לשווא. חמש דקות של שיחה קצרה, והמח"ט עזב.

התחושה הייתה מוזרה. רק שנים לאחר מכן יכולתי להסביר לעצמי מה קרה כאן. התחושה המיוחדת של "כבוד המח"ט" לא באה לידי ביטוי בעיקרה בביקור שלו. תחושה זו באה לידי ביטוי בשלושת ימי ההכנה. הביקור הקצר קיבל משמעות מיוחדת בגלל ההכנה המוקדמת.

שלושת ימי ההגבלה. הכנה למתן תורה. העם מתכונן ומתקדש.

בליל הסדר אנו אומרים: "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". כיצד ייתכן הדבר? אמנם ברור שכוונת הדברים היא להודאה שעלינו לתת גם על כך, אך מאידך גם ברור שהיינו עצובים מאוד אם לא היינו מקבלים בסופו של דבר את התורה. אולם, ממשפט זה שבהגדה ניתן להבין: יש משמעות אדירה להכנה. בלי הכנה – אין מתן תורה! ואולי בהכנה יש משהו שעשוי להיות בעל השפעה גבוהה יותר אפילו מן המעמד עצמו.

בכל שנה אנו מקבלים מחדש את התורה. אנו עומדים בבית הכנסת, שומעים את עשרת הדיברות וחשים כיצד מתרחשת לה קבלת התורה מחדש.

האם אנחנו באמת מוכנים לקבלת התורה? האם ערכנו את ההכנה הראויה? האם ההתנהגות האנושית שלנו ראויה? האם יש בתוכנו אמירה פנימית רצינית שאנו הולכים לקבל את כל מצוות התורה?

האם אנו באמת רוצים לקבל את התורה? האם אנו באמת רוצים שהקב"ה ימלוך עלינו, או שמא נוח לנו שה' יהיה המלך, אך אנחנו נוכל לעשות כל מה שאנחנו רוצים? האם אנחנו באמת מוכנים להשתנות? האם אנחנו באמת מוכנים לקבל על עצמנו התנהגות ראויה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, תפילה וברכות, כשרות וצניעות, שבת וענייני מוסר ומסחר נכונים?

כדי לקבל תורה – ננסה כולנו להתכונן. ללמוד לפני שבועות וללמוד בליל שבועות, להרהר בנקודה מיוחדת שאותה אנחנו מתכוונים לקבל על עצמנו בעקבות מתן תורה המתחדש. בע"ה, שנזכה להיות ראויים, טהורים וקדושים, מוכנים לקבל תורה, מוכנים לקיום מצוות מלא, מוכנים לדבקות מיוחדת בקב"ה. ושבע"ה נצליח להתחבר לתורה מתוך שמחה ואהבה.

חג שמח לכולם

באהבה רבה, יוסף צבי רימון

[1]     לספירת העומר ולחג השבועות, אך גם לקבלת התורה שלנו, יום יום מחדש.

print