האם אנו מנסים לעורר תיאבון?

מדוע אוכלים את הכרפס? יש הסבורים שהכרפס הוא רק היכר לתינוקות, בכדי ליצור שתי הטבלות ("מה נשתנה.. אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים"). אולם, בעל הב"ח מבאר שהכרפס מבטא חירות מיוחדת. הכרפס מבטא דרך חירות, לעורר את התיאבון לפני הסעודה (עיינו בפרקים ההלכתיים בסוף ההגדה).

הסבר זה מעורר תמיהה. האוכל אצל עם ישראל הוא אמצעי ולא מטרה. אין לנו מטרה לאכול. האוכל נועד בכדי לחזק את גופנו. כך כתבה הטור (קנ"ה) ביחס לפת שחרית, וכך נפסק במשנה ברורה (קנ"ה ס"ק יא) "ומצוה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה [לאכול פת שחרית] לשמרו בריאותו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה".

אם כך, מטרתנו לאכול לשם בריאות. לא לאכול לשם תיאבון. והנה בליל הסדר אנו אוכלים "מתאבנים". אנו מנסים לגרות את התיאבון שלנו על ידי מעוררי תיאבון! האם זוהי הנהגה נכונה לבני חורין? האם בני חורין אמיתיים משתעבדים לאוכל והופכים אותו למטרה? מנסים לגרות עצמם לקראת האכילה?

אמנם, אם נשים לב, ניווכח שבאמת מדובר על חירות אמיתית. אנו אומנם אוכלים "מתאבנים", אוכלים את הכרפס, אולם אין אנו אוכלים סמוך לכך את הסעודה. אנו מחכים עוד שעה ארוכה עד שתגיע שעת האוכל. בינתיים אנו אומרים דברי תורה, קוראים את ההגדה ומספרים ביציאת מצרים. זו חירות אמיתית! בין חורין יודע להמתין לארוחה גם כאשר הוא רעב מאוד! בן חורין יודע לשקוע בהודיה לקב"ה, לשקוע בסיפור יציאת מצרים, גם לאחר אכילת 'מתאבנים' שעוררו בו רגש של אכילה.

הכרפס, שאולי רמוז בו השיעבוד (נוטריקון: ס' ריבוא עבדו בפרך. אם כי עיקר הכרפס הוא אכילת ירק טבול לפני הסעודה. השם כרפס הוא מאוחר יותר), נאכל כעת על ידי בני חורין. בני חורין, המכריזים: הרוח היא השלטת על הגוף. הרוח היא המכתיבה לגוף את אורח החיים הנכון. הכרפס יפתח את התיאבון, אך שלא כעבדים, המתנפלים מיידית על האוכל הנמצא לפניהם, אנו, בני החורין, נריח את ריח האוכל, ונבחר לעשות בדברי תורה, נבחר להיות משועבדים לקב"ה, ורק אחר כך לגשת לאכילה הגשמית: "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם, עבד ה' – הוא לבדו חופשי" (ריה"ל).

print