בס"ד

שמיטת כספים – סיוע לחלש או חינוך לחוסר אחריות?

בפרשה לומדים אנו דין שמיטת כספים, שבו החובות נשמטים ומתבטלים בסיומה של שנת השמיטה:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה':

(דברים טו)

מהו הרעיון של שמיטת כספים? מדוע שהחובות יתבטלו?

באופן כללי ניתן לציין שני סוגי הלוואות: יש אדם הלווה כספים כדי לשרוד, מפאת עניותו או מחמת משבר כלכלי פתאומי שאליו הוא נקלע; ויש מי שאינו במצוקה כלכלית, והוא לוקח הלוואה על מנת להשקיע ולייצר רווחים. כאשר אדם נמצא במצוקה כלכלית, התורה רוצה לאפשר לו להתחיל מחדש. מחיקת ההלוואות מאפשרת מהיום לעמוד על הרגליים.

ככלל, התורה איננה סוציאליסטית כי אם קפיטליסטית: היא מאפשרת מסחר חופשי, ללא הגבלות, כך שככל שאדם מצליח יותר בעבודתו כך הוא ירוויח יותר. יחד עם זאת, התורה אינה "מפקירה" את העניים והחלשים, ובמצוות רבות מחייבת את החברה לדאוג להם, הן ברמה האישית והן ברמה הכלכלית, ולכן יש בה מצוות רבות של עזרה וחסד: צדקה, הלוואה, מעשר עני, מתנות עניים ועוד. מצוות אלו באות לתקן את העוול שעלול להיווצר בשיטת כלכלה קפיטליסטית, כך שהאיזונים שמציבה התורה מייצרים חברה צודקת ומתוקנת.[1]

במובן זה, שמיטת כספים היא חלק ממעגל העזרה שהתורה מחייבת אותנו להושיט. העזרה הראשונית באה לידי ביטוי בחובת ההלוואה – "אם כסף תלווה את עמי", ובמקרה בו הלווה אינו מצליח להחזיר את חובותיו, מחייבת אותנו התורה להושיט עזרה נוספת, ופעם בשבע שנים לשמוט את החובות. באופן זה יתאפשר לחייבים להתחיל מחדש, להיות בלתי תלויים באחרים, ולאפשר להם ולחברה חיים תקינים ובריאים יותר.

לפי הבנה זו מסתבר, שכאשר אדם נמצא במצב שבו הוא יכול להחזיר את הכסף, ובמיוחד בהלוואה שניתנה לקניית ציוד נוסף (מכונית וכדומה) – אין סיבה שהוא לא יחזיר את הכסף. אדרבה, יש עניין שהאדם יהיה אחראי, ויידע לקחת אחריות על מעשיו. במקרה זה, אמנם ההלוואה עשויה להימחק, אבל בהחלט יש עניין להחזיר את ההלוואה, ואף המלווה רשאי לרמוז לכך – "וידו פשוטה לקבל" (ירושלמי י, ג).

הסבר זה מאיר באור חדש גם את תקנת הפרוזבול. הפרוזבול הוא תקנה שתקן הלל. המלווה מוסר את שטרות החוב לבית הדין וממילא ההלוואה אינה מתבטלת (לא צריך להעביר את השטרות בפועל אלא די לכתוב שטר שבו החוב עובר לבית הדין). באופן זה, לכאורה עקר הלל את דין התורה של שמיטת כספים שבו ההלוואות מתבטלות.

אולם, נראה שאין כאן ביטול, אלא דרך שבה יתקיים דין התורה באופן הנכון.  ומדוע? הלווה איננו יודע האם המלווה יעשה פרוזבול אם לאו, הוא יתאמץ מאוד להשיג את הכסף על מנת לפרוע את חובו. באופן זה יצר הלל מתח ואיזון נכונים ביחס לשמיטת כספים. מחד, חוסר הידיעה אם יהיה פרוזבול יגרום לכך שהלווה יעשה מאמץ להחזיר את חובו, ומאידך, אם באמת מדובר על לווה שאינו יכול להחזיר את החובר, אנו מקווים שהמלווה אכן לא יעשה פרוזבול ויוותר על החוב.[2]

במציאות שלנו, טוב היה ליצור קרן הלוואות המסייעת בעיקר לאנשים שעשויים ליפול או אולי לאלו שנפלו; קרן המסייעת לא רק במתן כסף, אלא גם בהנחיה לכלכלה נכונה מהיום והלאה (כדוגמת "פעמונים" וכדומה); קרן שמלמדת מצד אחד כיצד להחזיר את ההלוואה (ואף עומדת על כך), אך מצד שני, בסיום השמיטה, יודעת גם לשמוט את החובות שבהם הלווים באמת ובתמים לא הצליחו להשיב, ובכך מאפשרת להם להתחיל חיים חדשים.

כמו כן, אנו מנסים להקים מיזם "משפחה מחבקת משפחה", ובו כל משפחה תאמץ משפחה אחת, ותנסה במשך שנה שלמה לאזן אותה מבחינה כלכלית. דבר זה ייעשה גם בסיוע כספי (על ידי קרובים וידידים) וגם על ידי עצות מכוונות.

זהו גם הרעיון המרכזי של תעסוקטיף שמנסה להעמיד את אנשי גוש קטיף על הרגליים, כך שיוכלו לעבוד ולעמוד בזכות עצמם.

צריכים אנו לזכור שהכסף שנתן לנו הקב"ה לא נועד רק להנאות ולעושר, אלא גם לעזרה, לחסד ולסיוע לכלל החברה. שמיטת כספים מחזקת הבנה זו, מלמדת אותנו שכל אשר לנו, הוא מאת ה', ומנתבת אותנו לסייע לסביבה להתחיל תקופה חדשה, ללא חובות וללא משקעים, תקופה שבה יוכלו להתחיל לעמוד על רגליהם ללא תמיכת הציבור.

 

 

[1]מסתבר שלכך רומז הקשר שבין "צדקה" ל"צדק". ואולי ניתן אף לומר יותר מכך: אדם יוכל להרוויח כמה שרוצה, בתנאי שיידע לעזור לנזקקים. אם אדם איננו עוזר, הרי שגם הכסף שיש לו איננו בצדק. וכבר פירש אור החיים (שמות כב, כד): "אם כסף תלווה – אם יש לך כסף יותר מכפי צרכיך עד שאתה יכול גם להלוות, דע כי "את העני עמך" – את חלקו של העני אתה מחזיק".

[2]שמעתי מבתי רבקה-שירה הי"ו, לאור לימוד משותף של נושא זה.

print