בס"ד

כיצד מגדירים גדול דור?

      זכיתי ללמוד אצל מו"ר הרב ליכטנשטיין, הכ"מ, במשך קרוב לשלושים שנה. הן כתלמיד, הן כר"מ בישיבה, הן כרב קהילת אלון שבות דרום, שבה התגורר הרב בתשע השנים האחרונות. קשה לתאר את מורי ורבי במילים. אי אפשר לתאר דמות נעלה כל כך בכתיבה או בדיבור. רטט אחזני כשהייתי ניגש לשוחח עמו, ורטט אוחז בי כאשר אני בא לכתוב אודותיו. כתבתי דברים ארוכים מאוד אודותיו, אך אסתפק כאן בדברים קצרים בלבד.

      הרב היה למדן עצום, בקי בכל התורה כולה, בכל הש"ס ובכל הראשונים; בקיאות הקיימת אצל בודדים בדור. באתי אליו פעמים רבות בסוגיה שלא התעסק בה כעת, והיה נדמה כאילו הוא למד ברגע זה את הסוגיה בעיון רב.

      מידותיו של הרב היו מידות נעלות ביותר. הוא היה עניו עצום, רגיש לבריות, בעל ראייה טובה. הרב היה מכבד כל אדם ונותן כבוד לגדולי תורה באשר הם.

      פרט לכך, הרב הקדיש את כל חייו לעבודת ה'. בכל דבר ודבר שעשה, ניתן היה לראות כיצד אינו חושב על עצמו או על כבודו, אלא חושב על כבוד ה'!

      לכל אלו יש לצרף את הראייה הרחבה של הרב. ראייה רחבה איננה מקבילה לפתיחות. ראייה רחבה פירושה היכולת להביט על המציאות, על החיים – על כל המכלול, כחלק ממערכת השיקולים ההלכתיים. דבר זה הביא אותו להיות לעתים שמרן ולעתים חדשן, כאשר לנגד עיניו עומדת כל הזמן המטרה: "שכל מעשיך יהיו לשם שמים".

      רוחב האופקים של הרב בא לידי ביטוי גם בעובדה שהייתה לו יכולת לראות את כל הצדדים ואת כל האפשרויות הקיימות.

      מדוע הרב לא אכל את המרק? הרב ניצל כל דקה ללימוד תורה. פעם ישבתי עם הרב לסעודה קטנה עם עוד כמה תורמים, בחדר קטן בישיבה. הגישו קערה עם דגים. הרב אכל, ואחריו לקחו כל שאר הסועדים. הגישו מרק. הרב לא אכל. כולם המתינו שהרב ייקח אך הרב לא לקח. הגשתי לרב את המרק, והוא אמר: "אינני אוכל מרק ביום חול". שאלתיו לפשר הדבר, והוא ענה: "ראשית, הארוחות כיום מפוארות כל כך, שצריך להשאיר משהו מיוחד לשבת. שנית, איזה בזבוז זמן הוא לאכול מרק!".

      כל מי שהיה בקרבתו של הרב היה ירא ואוהב כאחד. יראת הרוממות: הידיעה כי מתהלך בתוכנו אדם בעל שיעור קומה מרומם מאוד, אחד מגדולי הדור, בעל מתח רוחני גבוה ביותר הספוג ביראת ה', הובילה ליראה: "וייראו מגשת אליו" (שמות ל"ד, ל). מאידך, הידיעה כי לפנינו אדם קדוש האוהב את ה' בכל מאודו, אוהב את המקום ואוהב את הבריות, אדם עניו הרוצה בכבודו של כל אדם – הובילה מיד לאהבה גדולה! יראתי ממנו, אך גם אהבתי אותו אהבה עצומה, אהבה בלי מצרים, וזכיתי פעמים רבות לראות גם את אהבתו אלי.

      יראת שמים – בכל מחשבה ומחשבה של הרב, ניתן היה לראות שהקב"ה נמצא במרכז מחשבתו. מספרים ששאלו את בנו של החפץ חיים: "האם תוכל לתת לנו דוגמה מאביך, החפץ חיים, של 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'?". ענה להם הבן: "אין לי דוגמאות של 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים', אך יש לי דוגמאות רבות של 'הקב"ה גוזר וצדיק מקיים'!". הרב היה פועל במחויבות מוחלטת לכל הלכה (והיה מחמיר גדול בהלכות רבות), ובמחויבות מוחלטת לרצון ה' בעולם. דומה, שהחוויה הגדולה ביותר בעולמו של הרב הייתה חוויית "מצַווה ומצוּוה"; החוויה לציית לרצון ה'!

     מדוע לא הייתי לרופא? עוד בנערותי, היה ברור לי שאלך ללמוד רפואה (ולאבי ז"ל היה ברור הדבר אף יותר…). בהיותי בשיעור ה', קרא לי הרב לחדרו ושוחח עמי זמן רב על החשיבות של לימודי רפואה: "רפואה זהו מקצוע של חסד", אמר בפסיקה. אך לאחר מכן הוסיף: "אבל אתה צריך להישאר בישיבה. אתה צריך להמשיך בעולם התורה!". דברי רבנו חלחלו אלי אט-אט. נשארתי שנה נוספת בישיבה, למדתי את לימודי הרבנות, ובסופו של דבר נשארתי שנים רבות אחר כך. מאוחר יותר זכיתי להיקרא על ידי רבנו להיות ר"מ בישיבה.

      הרב יהיה חסר לנו מאוד. אחד מגדולי הדור נלקח לבית עולמו. גדול בתורה, גדול במידות, גדול בענווה וגדול ביראת שמים. אולם, זכה מו"ר להעמיד תלמידים הרבה, זכה מו"ר לצאצאים העוסקים בתורה בעומק ובמסירות, וזכה מו"ר שכתביו ושיעוריו יהיו בכל מקום ואתר של אוהבי התורה. יהי רצון שנזכה לשאוב ממו"ר אהבת תורה ויראת שמים, ולקחת ולו מעט מתורתו וממידותיו.

print