המשתה הראשון והשני

עם ישראל נמצא בצרה. מרדכי ממנה את אסתר לפעול. אסתר ניגשת אל המלך בבגדי מלכות (אסתר ה'):

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת:

(ב) וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט: ס

(ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:

אסתר נושאת חן בעיני המלך, והמלך מציע לה "עד חצי המלכות". היינו מצפים שכעת אסתר תבקש על עם ישראל. אולם, אסתר איננה עושה זאת. אסתר מזמינה את המלך והמן אל המשתה:

(ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ:

אסתר כנראה הבינה שלא כדאי לבקש באופן מיידי. כדאי לשבת בנחת, במשתה, ורק שם לבקש את הדברים.

ייתכן עוד שלאסתר היתה מגמה מיוחדת להזמין את המן. ומדוע? חז"ל (מגילה טו:) נתנו כמה הסברים לכך. בין ההסברים ניתן לחוש, שאסתר מנסה להראות למלך, שהמן איננו אדם נאמן. שהמן בעצמו רודף את המלכות, ואולי שהמן מנסה לקבל אפילו את אהבת אסתר. המלך אומר לאסתר "מה שאלתך וינתן לך?":

(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

היינו מצפים שבסוף הפגישה תבקש אסתר על עמה. אולם, אסתר איננה עושה כך אלא יוזמת פגישה שלישית (משתה שני):

(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:

(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:

רק במשתה השני תבקש אסתר (אסתר ז'):

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:

(ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ: ס

(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן:

(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:

מדוע חיכתה אסתר למשתה השני? מדוע לא אמרה זאת לאחר שהמלך כבר הציע לה "עד חצי המלכות" במשתה הראשון?

ייתכן, שאסתר רצתה שהמלך יפנים את חוסר הנאמנות של המן, את ההשתלטות של המן, ורק במשתה השני היא תאמר את הדברים. ייתכן עוד, שעצם הזמנת המן, פעמיים, למפגש האישי והמיוחד של המלך והמלכה, מעורר קנאה מאת המלך (כך ניתן להסיק על פי הגמרא הנ"ל).

אולם, נראה לי הסבר אחר. נראה לי שאסתר תכננה לומר למלך את הדברים כבר במשתה הראשון. מדוע לא אמרה? היא לא אמרה כי היא חששה. כי היא קיבלה לפתע "רגליים קרות". אין זה פשוט לומר האשמה שכזו, על המן, על המקורב למלכות.

כל זה במבט אנושי. אבל, לקב"ה היתה תכנית אחרת. אם אסתר היתה אומרת את הדברים במשתה הראשון, כל התמונה היתה נראית אחרת.

בין המשתה הראשון לשני אירעו אירועים חשובים:

א.      המן כועס שמרדכי לא משתחווה, ומכין עץ לתלות את מרדכי.

ב.      שנת המלך נודדת, והוא קורא בספר הזכרונות על כך שמרדכי הצילו מבגתן ותרש.

ג.        המן בדיוק נמצא בחצר, והמלך שואל אותו "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". המן אומר (אסתר ו', ז-ט) להלבישו בבגדי המלך וכו': "וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. (ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". למרות שהדברים היו "בלבו" של המן, הרי שהמלך שם לב כנראה שהמן חושב על עצמו. דבר זה מביא את המלך למחשבה נוספת שהמן מנסה לקחת את המלכות.

לרקע זה נכנס המשתה השני. כעת, דברי אסתר על "איש צר ואויב המן הרע הזה" נופלים על אזניים קשובות מאוד. המן כבר איננו נחשב כל כך בעיני המלך. הוא אפילו חשוד בעיניו. כעת, כשמתברר שהמן פועל גם נגד המלכה ועמה, המלך כועס מאוד. בדיוק כרגע נמצא גם חרבונה בבית המלך והוא אומר על העץ שהכין המן, דבר שבסופו מביא המן להיתלות על עץ זה.

כמה טוב שאסתר לא אמרה את הדברים על המן במשתה הראשון אלא במשתה השני. אולם, האם אסתר תכננה זאת? האם ידעה מראש דברים אלו? מסתבר שלא. היא לא חשבה על כך. להיפך, היא חשבה לומר את הדברים במשתה הראשון. מסיבות טכניות, מסיבות של "רגליים קרות" לא אמרה את הדברים במשתה הראשון. ייתכן אפילו שלאחר המשתה הראשון הרגישה אסתר ייסורי מצפון על כך שלא העזה לומר את הדברים למלך. אולי אף פחדה לומר זאת למרדכי. אולם, דווקא דבר זה התברר כדבר הטוב והמוצלח שהביא להפלתו של המן.

האדם פועל בצורה אנושית, אך הקב"ה הוא זה שמסובב את הדברים. המגילה כולה אנושית, כולה טבעית, אך הקב"ה מכוון אותנו בדרך הטובה. תפקידנו, להאמין בהשגחת ה'. לראות כיצד הקב"ה פועל ומסובב הכל. להתפלל אליו ולדעת שגם בעולם הטבעי והרגיל, יד ה' היא העושה, היא המכוונת והיא הפועלת. אליה יש לפנות בעת צרה, ואליה יש להודות בזמן התשועה.

print