יעקב אבינו, בברכתו לבניו, אומר לשמעון וללוי (בראשית מ"ט, ה-ז):

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:

(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:

(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: ס

שמעון ולוי השתמשו בכוח מיוחד כנגד אנשי שכם שתפסו את דינה, והרגו את כל העיר (ובפשטות, מתייחס יעקב למקרה זה; אם כי ייתכן שחלק מהפסוקים מתייחסים לאירוע אחר, ואין כאן המקום להאריך). כוח זה – עשוי להיות מסוכן. לכן "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שבטים אלו, לא יכולים להיות ביחד. צריכים הם להיות מנותקים ואף מפוזרים בתוך העם. ואכן, שבט שמעון היה מובלע בתוך שבט יהודה, ואילו שבט לוי היה מובלע בכל השבטים, בתוך ארבעים ושמונה ערים.

דברי יעקב הצדיק – צריכים להתקיים, ואכן התקיימו. אולם, לא ראי זה כראי זה. אינו דומה קיום הדברים אצל שמעון לקיום הדברים אצל לוי. וכך מבואר ברש"י (שם, ז, בפירוש השני):

אחלקם ביעקב – אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד.

שמעון מפוזר דרך עוני "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון". מתוך עוני – מפוזר הוא בין השבטים. אולם, לוי מפוזר "דרך כבוד". לשבט לוי אין נחלה כי "ה' הוא נחלתו". מתוך כבודו המיוחד – אין לו נחלה רגילה שבה עבודת אדמה. צריך הוא להיות במקדש וליטול תפקיד כמשרת ה'.

מדוע השתנה לוי משמעון? מדוע שמעון דרך קושי ועניות, ואילו לוי דרך כבוד? המפתח לתשובה – נמצא בפרשתנו – פרשת פנחס, ובסוף הפרשה הקודמת. במדרש תנחומא (ויחי י'; וברד"ק, בראשית מ"ט, ז) מבואר טעם הדבר:

אחלקם ביעקב כ"ד אלף נפלו משבט שמעון על מעשה זמרי ואלמנותיהם כ"ד אלף וחלקם ב' אלפים לכל שבט ושבט שנאמר אחלקם ביעקב, וכל מי שמסבב על הפתחים הוא משבט שמעון אמר הקדוש ברוך הוא אף לוי יהא מסבב מה עשה האכילו פרוסתו בנקיות, ונתקיימה נבואת יעקב שנתן לו אחד מעשרה והוא מסבב על הגרנות ואומר תנו חלקי.

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, קראנו על מעשה זמרי. זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח אישה מבנות מואב (כזבי בת צור). עם ישראל, וכנראה בעיקר משבט שמעון, מתחילים לעבוד עבודה זרה. הקב"ה מצווה להרוג את הנצמדים לבעל פעור. פנחס בן אלעזר הורג את זמרי. במגפה, מתים עשרים וארבע אלף, כנראה שרובם משבט שמעון. לדעת המדרש, דבר זה גרם לחלוקתם. נשיהם נשארו אלמנות, וממילא התפזרו בשבטים אחרים. לעומת זאת, לוי, זכה שחלוקתו בשבטים תיעשה דרך כבוד. ונבאר את הדברים.

בשמעון ולוי ישנה קנאות מיוחדת. קנאות, עשויה להיות טובה. קנאות לדבר ה', קנאות למען חלשים, קנאות של תורה. אולם, קנאות עשויה להיות מסוכנת. לכן, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

ומדוע שבט לוי זכה לפיזור בדרך של כבוד? שבט לוי הוכיח שקנאותו נובעת ממניעים חיוביים. הוכיח שהוא משתמש בקנאות לצרכים הנכונים. הוכחה ראשונה בחטא העגל – שם בני לוי הורגים את אלו שחוטאים בעגל, ובעקבות זאת מגיעה המחילה מאת ה'. בני לוי הם אלו שנענים מיד לקריאת משה "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כז), "ויאספו אליו כל בני לוי".

הוכחה שנייה בפרשתנו. פנחס – משבט לוי – הורג את זמרי – משבט שמעון! מאבק בין קנאים. האחד – קנאות שלישית, המובילה גם לדברים שליליים של מעשה זמרי. השני – קנאות חיובית – הריגת החוטאים בחטא העגל, והריגת זמרי על ידי פנחס.

קנאות חיובית – לא רק שאין בה בעיה אלא להיפך. היא נכונה ואף מובילה לשלום (במדבר כ"ה, י-יד):

(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:

פנחס מקנא את קנאת ה'. ההתמודדות היא עם שבט שמעון "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". פנחס, בן אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי, זוכה בקנאותו ל"בריתי שלום". קנאות אמת לדבר ה', הריגה של פושעים, מביאה לשלום. לכן, לוי, זוכה ש"אחלקם ביעקב" נעשה בדרך של כבוד; אינם נוחלים נחלה כי "ה' הוא נחלתו".

אמנם, כאמור, הקנאות טומנת בחובה סכנה גדולה. אם אינה בצורה מלאה לשם שמיים, עשויה הקנאות להיות פוגעת ומקלקלת. לכן, יש להיזהר ממנה. אולם, לעתים, ההתרחקות מן הקנאות מובילה לבעיה אחרת, לבעיית האדישות.

פעם אחת, בהיותי נער, הילכתי בשבת באיזור הגובל עם מאה שערים בירושלים. ראיתי מכונית נוסעת, ואדם אחד, הנראה על פי לבושו כחסיד של נטורי קרתא, עומד ליד המכונית העוברת ואומר בקול צער "שבת, שבת".

היינו שם קבוצת נערים, שלמדו ביחד איתי בישיבת נתיב מאיר. חייכנו, והמשכנו ללכת. לימים, הרהרתי לעצמי: אמנם, אין אנו קוראים קריאות שכאלו, שהרי יודעים אנו שתוכחה שכזו אינה מועילה בדורנו, ואין מי שיודע להוכיח. אולם, לעתים התנהגות זו גורמת לאדישות. רואים מכונית נוסעת (על ידי יהודי) בשבת והדבר כלל לא מפריע לנו!

שמעתי פעם ממורי ורבי הרב עמיטל, שיום הזיכרון שלו חל בימים אלו, שלעתים צריך קנאות בלב! לא תמיד נכון לבטא את הדברים בחוץ, אולם, אסור לשמור על אדישות פנימית. כאשר רואים יהודים נוסעים בשבת, הלב נצבט, הלב כואב. נכון הדבר שלא נצעק ובודאי שלא נפעל בכוח כנגד דברים אלו, אבל אסור לו ללב להישאר אדיש. צריכים אנו לכאוב ולהצטער על כל מכונית שכזו. כך ביחס לחילול שבת וכך ביחס לדברים אחרים. מאידך, לעתים רחוקות, במקרי עוול העומדים לנגדנו, צריכים לדעת שיש מקום גם לקנאות, אבל בזהירות מיוחדת, לשם שמיים, ובעדינות מרובה (עיינו ברש"ר הירש, על קנאות שנכונה בזמן גלות, בניגוד למציאות הארצית).

print