בס"ד, חשוון ה'תשע"ד

למה נתעקרו האִמהות?

במדרש רבה (בראשית רבה, מ"ה; תנחומא, תולדות ט') מובא מדרש מפורסם:

ולמה נתעקרו האמהות ר' לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן שנאמר (שה"ש ב') יונתי בחגוי הסלע.

מדרש מוכר זה, מכיל בתוכו מסר מדהים! כיצד ייתכן הדבר שבגלל שהקב"ה מתאווה לתפילתן, תהינה האמהות עקרות? מכאן, ניתן להבין, שיש משמעות עצמית לתפילה. הקב"ה יודע שיש צורך לבני האדם להתפלל, והקב"ה כמקור הטוב, רוצה שנתפלל לפניו. ומכאן: משמעות עצמית לתפילה, מפגש, חיבור. מפגש דרך הבנת התלות, מפגש של מיזוג רצוננו עם רצון הבורא. מפגש שאמור לתקן אותנו ולהשפיע עלינו. מפגש שנותן לנו את העוצמה בעולם הזה.

וכך עולה מדבריו של רבנו בחיי (כד הקמח, תפילה, ד"ה ה' א-לקים):

נראה לי, כי זה יורה, כי אין העקרות עיקר הסיבה, אלא התפילה, ולא בא העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה. אם כן, התפילה עיקר!

כהסבר זה כתב גם הגרי"ד סולוביצ'יק (איש האמונה עמ' 34):

האמת היא כי מהות התפילה היא חוויית הברית של התחברות עם האלוהים והדיבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה.

מהות התפילה היא אם כן להתחבר עם ה'.

 

ר' נחמן (קיצור ליקוטי מוהר"ן פ"ד) טען שזו משמעות המלה תפילה:

"עיקר התחברות ודבקות לה' יתברך הוא על ידי התפילה… ותפילה לשון התחברות כמו שכתוב "נפתולי אלקים נפתלתי", תרגומו לשון התחברות".

השם "נפתולי" הוא מלשון חיבור. כך סובר ר' נחמן, ולומד זאת מקריאת השם של נפתלי. התורה שם (בראשית ל', ח) אומרת:

וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.

המדרש (פסיקתא זוטרתא, ויצא ל' סימן ח') מסביר שה"נפתולי" הוא מלשון תפילה:

ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי. לשון תפלה נתנפלתי לפני אלהים ושמע תפלתי.

כך תרגם גם אונקלוס. רש"י הביא אמנם גם את פירושו של אונקלוס, אבל הביא פירוש נוסף בשם מנחם בן סרוק:

נפתולי אלהים – מנחם בן סרוק פירשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים.

לפי הסבר זה, "נפתולי" הוא מלשון חיבור (הקב"ה חיבר אותי עם אחותי). כך הסביר גם הרשב"ם ש"נתפלתי" פירושו "נתחברתי" והספורנו.

ר' נחמן למעשה חיבר את שני הפירושים: "נפתולי" הוא גם לשון תפילה, וגם לשון התחברות, כי תפילה היא התחברות.

בדרך זו הסביר גם הרבי מלובביץ' והוסיף לבאר את ההבדל שבין תפילה אצל הגויים לתפילה אצל עם ישראל. אצל הגויים זו בקשה (prayer). אצל עם ישראל זו תפילה שמשמעותה התחברות לקב"ה. התחברות משמעה: גם אם יש לך הכל אתה מתפלל, כי עיקר שאיפתך להתחבר!

ייתכן להוסיף, לפי המושגים בימינו, שאין זו רק התחברות. ייתכן שזו התחברות המובילה לטעינה. כשם שאנו טוענים מכשירים חשמליים, ורק בדרך זו יש להם קיום, הרי שבכל יום אנו מתחברים למקור הכל, אנו מתחברים למקור הכוח החזק והאוהב. מתחברים, נטענים, וכך יכולים להמשיך את פעולות היום, מתוך עוצמה וטהרה, מתוך כוח וקדושה.

הרב סולוביצ'יק הוסיף שזו התחברות שאמורה להוביל למחויבות (איש האמונה, קהילת התפילה, עמ' 83-89):

אף התפילה יש בה לא רק תודעת הנוכחות של האלוקים כי אם מעשה של התחייבות כלפי האלוקים וקבלת עול מרותו המעשית. מי זה הזכאי לפתוח בדו שיח של תפילה עם האלוקים? ודאי, האדם המוכן לטהר את עצמו מכל פגם וחטא … אם האדם מתגעגע לפגוש את אלוקים בתפילה, חייב הוא לטהר את עצמו מכל דבר החוצה בינו ובין ה' … כללו של דבר, רק האדם המתחייב זכאי להתפלל ולפגוש את האלוקים. לעולם מבשרת התפילה את הבשורה המוסרית.

יש כאן הדדיות. החיבור איננו רק בקשה, קבלה. יש כאן ברית. החיבור הוא חיבור לקודש, למקור הכל, חיבור שנותן לנו כוח, אך נותן לנו גם מחויבות לעמוד במשימות, לקיים את הברית. בעמידה לפני ה' אנו פותחים בשיחה עם הקב"ה, אנו מבקשים, מתפללים, אך בד בבד מוכנים להיטהר, מוכנים להיות נקיים בכדי שאכן נוכל להגיע למפגש אמתי ומחובר עם ה'. מפגש בלא חציצות.

עוצמת התפילה תגדל ככל שנהיה נקיים יותר, נקיים בטוהר שבין אדם לחבירו, נקיים במוסריות ובמידות ואיתנים בקיום ההלכה, התורה והמצוות.

print