שבע עשרה שנים של תיקון

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

      פרשת ויחי פותחת (בראשית פרק מז, כ"ח):

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

      יעקב נמצא במצרים שבע עשרה שנה. שנותיו האחרונות של יעקב. פסוק זה מזכיר מאוד פסוק שקראנו בתחילת פרשת וישב (בראשית פרק לז, א-ב):

 וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

      שבע עשרה שנה היה יוסף עם אביו לפני המכירה, וכעת שוב שבע עשרה שנה נמצא יוסף עם אביו במצרים. אף הפסוק דומה ופותח ב"ויחי יעקב בארץ…", ובמקביל לו ב"וישב יעקב בארץ…".

      מהי משמעות שבע עשרה שנים אלו? ברור שהדגשת התורה מספר זה, שלא היה הכרחי, מראה שחשוב לדעת שלאחר ירידת עם ישראל למצרים חלפו שבע עשרה שנה.

      הרד"ק (מ"ז, כח) אומר:

דרשו בו כמו שהיה יוסף בחיק יעקב שבע עשרה, כן היה יעקב בחיק יוסף שבע עשרה שנה.

      הרד"ק אומר, שהמספר שבע עשרה בא להראות לנו על ההיפוך שנעשה: בתחילה היה יוסף מטופל על ידי אביו, וכעת יעקב מטופל על ידי יוסף. אולם, עדיין צריך להבין: מהי משמעות הדברים?

      החזקוני (שם) מבאר יותר:

שבע עשרה שנה מקרא זה נכתב לשבחו של יוסף שפרנס את אביו ואת כל בני ביתו י"ז שנה כמו שפרנסו אביו שהרי בן י"ז שנה היה כשנמכר.

      הכתוב בא לשבח את יוסף, שדאג כעת לפרנס את יעקב ואת כל בני ביתו[1].

      ייתכן שניתן להסביר אחרת. לשם כך נראה שוב את הפסוקים בתחילת פרשת וישב:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

      שבע עשרה השנים הראשונות של יוסף מאופינות בכך שיוסף מסוכסך בהם עם האחים, ואומר עליהם דברים רעים "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". ייתכן שיש כאן גם משחק מלים באותו פסוק: "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" – גם מלה זו, כתובה באותה צורה של "רעה". גם הדברים שנראים טובים של יוסף המסייע לאחיו לרעות את הצאן, מאופיינים בראייה רעה של יוסף את אחיו "היה רֹעה", "דבתם רעה".  

      כעת הגיעו האחים למצרים. האחים פוחדים. חוששים. יוסף עשוי להתנכל להם. יוסף טורח במפגש הראשון, בתחילת שבע עשרה השנים, לומר לאחים (בראשית מ"ה, ה):

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

      את הכעס הופך יוסף לראייה טובה. וכך הוא מדגיש שוב ושוב בפסוקים בהמשך שיש כאן תוצאה טובה:

(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:

(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

      יוסף מגיע לשיא בסוף פרשת ויחי (בראשית נ'), כלומר בסוף שבע עשרה השנים:

(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם…

      האחים חוששים שכעת, לאחר שיעקב נפטר, יוסף יפגע בהם. יוסף אומר להם, שלמרות שחשבו רע, אלקים הפך את הדברים לטובים. יוסף לא מסתפק בכך אלא הוא טורח ומנחם ומעודד את האחים "וינחם אותם וידבר על לבם".

      שבע עשרה מול שבע עשרה.

      שבע עשרה שנה של קלקול. שבע עשרה שנים שבהם יוסף רועה רעה באחים (אף אם באמת הם היו מזלזלים בו). שבע עשרה שנים שבהם יוסף מביא דיבת האחים רעה אל יעקב. שבע עשר שנה שמאופיינות בתורה ב"יבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם".

      וכנגדן שבע עשרה שנה של תיקון. שבע עשרה שנים של ראייה טובה. ראייה טובה שמודגשת בתורה גם בשנה הראשונה וגם בשנה האחרונה של שבע עשרה השנים. שבע עשרה שנים שאפילו דבר שהוא בודאי רע (ועם ישראל עתיד לשלם עליו בהריגת עשרת הרוגי מלכות, כמתואר במדרש שאותו אומרים האשכנזים בתפילת מוסף של יום הכיפורים) הופך אותו יוסף לטוב!

      המדרש (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, בראשית מ"ז) מתאר את שבע עשרה השנים האחרונות של יעקב במצרים כשנים הטובות ביותר בחייו:

ויחי יעקב. כתוב 'טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח' (קהלת ד ו), טוב היה לאבינו יעקב, אלו שבע עשרה שנה במצרים, שנא' 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', שחיה אותם בנחת, והשבטים סביבותיו, ובני בניו פרים ורבים, ועיניו רואות ולבו שמח, אין שטן ואין פגע רע, ויוסף בנו מלך על הארץ, ומביא ונותן לתוך פיו… 'ממלא חפנים עמל ורעות רוח', ממאה ושלשים שנה… לכך נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, אלו השבע עשרה חיה בהם חיים טובים…

      הייתכן שאלו היו השנים הטובות ביותר של יעקב? והרי בשנים אלו לא היה בארץ ישראל אלא בחו"ל?

      ברור, שהיה בכך חיסרון, ברור שהיה בכך פגם עצום, והבנה שזהו רק מקום זמני (ולכן יעקב מבקש להיקבר בארץ, וגם יוסף מבקש שיעלו את עצמותיו לארץ), אבל מצד שני, הדבר המשמח ביותר את האב הוא שהמשפחה מאוחדת. שרואים אחד את השני בצורה טובה. הראייה הטובה של יוסף – תיקנה את המשפחה ושמחה את יעקב: "ועיניו רואות ולבו שמח ואין פגע רע". 

      כמובן, שמציאות זו, למרות טובתה האדירה, היא מציאות זמנית, וגם יעקב מבקש להיקבר בארץ וגם יוסף מבקש להעלות את עצמותיו לארץ.

      בפרשה זו (ובפרשה הקודמת) גם מתברר, שאף אם עם ישראל נמצא במציאות הטובה ביותר בחו"ל: גם כלכלית (בני משפחת יוסף נמצאים במעמד הכלכלי הגבוה במצרים, כשכמעט כל השאר עבדים לפרעה), גם שלטונית (קרובים למלכות, וממש מנהלים את מצרים), וגם באחדות ובאחווה, אין לעם ישראל קיום ממושך בחוץ לארץ (השוו למצב היהודים בגרמניה טרם השואה, ואכמ"ל). מיד בפרשה הבאה (פרשת שמות, א' יג-יד) – "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ; וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". עם ישראל תמיד צריך לשאוף לחזור לארצו ורק שם ישנה תקווה לעם היהודי.

      אמנם, תחילת התיקון בכל מקום, היא האחדות, הראייה הטובה איש ברעהו. כך עשה יוסף, וכך תיקן את עם ישראל כולו.

      מגמתנו בעולם – להפוך ראייה רעה לראייה טובה! זהו תיקון חטא המכירה, ורק מתוך ראייה שכזו, זוכה יוסף להיות זה שאומר לכל עם ישראל את בשורת הגאולה "פקוד יפקוד…", שעתידה להפוך לסמל של עם ישראל בשנות הגלות ובשנות הגאולה, ועתידה להיות התקווה לחזרתם לארץ ישראל:

(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

print