ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו

בסוף פרשת השבוע שלנו מסופר על עלייתם של משה, אהרן, נדב ואביהוא, ומשלחת נציגי העם אל ראש ההר – אל מקום משכנו של ה': "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת א-להי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ אֶת-הא-להים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, ט-יא). גדולי העם שעלו עם משה על ההר ראו מראות נשגבים ומסתוריים. המפרשים נחלקו בפשר עניין האכילה והשתייה של נציגי העם בהיותם חוזים את המראה הגדול, מול פני הא-להים.

רש"י מפרש את האירוע כגנאי לאצילי העם: "ויחזו את ה-א-להים": "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה כך מדרש תנחומא".

רש"י מביא את דעתו של אונקלוס: "ואונקלוס לא תרגם כן". מעניין לציין שבפסוק זה אונקלוס לא רק תרגם מילולית את הפסוק אלא גם הוסיף על כך: "וַהֲווֹ חָדַן בְּקֻרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן" – לא אכלו ושתו ממש, אלא כאילו אכלו ושתו.

כיוון שלישי של פירוש האירוע הדומה לפירושו של אונקלוס אנו מוצאים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין (מאמר השבת, ז') שכתב שהאכילה והשתייה הללו היו פעולה רוחנית: בחזון נראה להם כאילו הם אוכלים ושותים אל מול פני הא-להים.

פירוש רביעי הוא פירושו של הרמב"ן שם:

"… וטעם ויאכלו וישתו, שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני הא-להים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה. וטעם וישתו, שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך' (דברים כ"ז, ז)… ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".

רמב"ן מפרש שמדובר על אכילה של מצווה מבשר זבחי שלמים. כלומר, יש כאן אכילה חיובית הבאה מתוך שמחה של מצווה.

ניתן לדון איזה מהפירושים שהבאנו כאן קרוב יותר לפשוטו של המקרא. אך ניתן גם לראות את הדברים בהקשר למציאות החיים שלנו – למציאות המלאה בחומריות וארציות. ניתן לראות את סיפור הפרשה שקראנו בהקשר של התנהגות סוגים שונים של בני אדם:

יש סוג אחד של אנשים שחיים את חייהם רק במישור החומרי-הארצי: מתמודדים עם הבעיות היומיומיות שלהם, אינם 'מרימים את הראש' ואינם שמים לב לרוחניות שבחיים. אמנם, רואים מראות א-להים, רואים דברים גדולים, אך נשארים אדישים, "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו"; באדישות, בחוסר אכפתיות לדברים הגדולים שבעולם.

יש סוג אחר של אנשים, המוצאים את פינתם בעולם הרוחני, אבל כמעט ואין להם קשר לעולם הגשמי. המזון הרוחני שלהם הוא עולם הרוח, ואין להם שום שייכות לעולם המעשה.

סוג שלישי הוא אלה המשלבים בחייהם את החומר והרוח, אך מפרידים ביניהם. הם מצליחים בתוך עולם החול לעצור ולעסוק גם בקודש, אך עדיין בנפרד.

ויש סוג רביעי ומיוחד של אנשים, שלא רק יודעים לחיות הן בקודש הן בחול, אלא שכל עולמם, גם עולם החול שלהם, עולם של קדושה הוא. גם האכילה והשתייה וגם החומריות משמשות כחלק מעבודת ה'.

עלינו לפתח לעצמנו שאיפה להגיע למציאות שבה אין אנו אדישים למציאות, אלא חיים בעולם של שליחות, בעולם של חתירה למחוזות גבוהים. לפתח ראייה שבה אנחנו רגישים לדברים הגדולים המתרחשים סביבנו, שמים לב לשליחות האדירה שהקב"ה נותן לנו בעולם, ויודעים לחיות את חיי השליחות גם בתוך המציאות החומרית. לא תמיד מצליחים אנו להימנות עם קבוצה זו, ולעתים אנו נמצאים בדרגות אחרות, אך עלינו לשאוף לחיבור, לקדושה, לשליחות, וחלילה לא לאדישות.

print