חודש ניסן קרב, ואנו קוראים השבת בפרשת החודש, המדברת על מצוות קידוש החודש; מערכת זמן מיוחדת לעם ישראל (התאריך העברי). מהדהדים באוזנינו דברי רש"י בתחילת התורה, כל אימת שאנו דנים במצווה זו של קידוש החודש: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החֺדש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל…".

רש"י מבאר מדוע בכל זאת פתחה התורה בבראשית, אך שאלה אחרת נותרה בעינה – מדוע המצווה הראשונה שמצטווים בה ישראל היא זו של קידוש החודש? מדוע במצווה זו היתה אמורה התורה להיפתח, כלום לא מתאים יותר היה לפתוח את התורה במצוות ייחוד ה', או במצווה אחרת הדומה לה? שאלה נוספת היא לגבי אופיה של מצוות קידוש החודש.

וכך שנינו במשנה בראש השנה (כה:): "ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר: מקודש, עד שחשכה – הרי זה מעובר!". מדוע אין קביעת החודש קביעה אסטרונומית בלבד? כיצד יתכן שהחודש יעובר למרות שאנו יודעים בוודאות כי היום ראש חודש? עם ישראל הנמצא במצרים הִינוֹ עם של עבדים. על מנת להוציאם מעבדות יש לפעול בשני מישורים.

תשובה שנדפסה בשו"ת ממעמקים (סימן ו') תסייע לנו בהבנת אופי העבדות ומכך נלמד על היציאה מעבדות. שו"ת ממעמקים נכתב על ידי הרב אפרים אשרי, בזמן השואה, וזו לשון השאלה שם: תראי תיכף תרגום של רוב התשובה (מספיק התרגום שיש): "משא גיא ההריגה ועמק הבכא, אסירי עוני וברזל בחושך וצלמוות, בגיטו קובנא שבליטא המעטירה… ובעת תפילת הבוקר, כשהש"ץ ר' אברהם יוסף הי"ד, התחיל לומר את ברכות השחר באימה ויראה ברתת וזיע, משהגיע לברכת 'שלא עשני עבד' קרא בקול מר לאדון האדונים: 'איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו? איך יכול עבד כזה לברך ליוצרו ולומר 'שלא עשני עבד', הלא לצחוק ולעג יהיה, כמשוגע… שאין בו דעת ותבונה, והרי כלל גדול בידינו הוא שיש לכוון בתפילה וברכה, ושפיו ולבו יהיו שווין, ואיך אוכל לומר ברכה זאת ולבי בּל עמי?". וזו לשון תשובתו של הרב אשרי: "שאלה זו נפתחת בגדולים, הלא הוא אבודרהם, שכתב באות 'השבוי', אם מברך שלא עשני עבד; וכתב דלא תקנו הברכה מפני העבודה עצמה, היינו שמברך מפני שאינו צריך לעבוד עבודת עבד כעבדים, אלא עיקר הברכה היא מפני שאין עבד כנעני ראוי לבוא בקהל ופטור ממצוות, ולכן שבוי יהודי שפיר חייב בברכה זו, עי"ש. ולפי זה יוצא, שעיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש… ולכן שפיר מברך הוא את הברכה הזאת אפילו כשהוא נתון במצור ובשבי".

כלל גדול למדנו על העבד. הוצאת עבד מתפרשת בדרך כלל כהוצאה משעבוד גופני. אכן אין ספק שפן זה מהווה מרכיב חשוב ביציאה מעבדות. אך פן נוסף, אולי קשה וחשוב ממנו, הוא היציאה מעבדות רוחנית. הרב אשרי מתאר עבדות פיזית, שאין בה עבדות רוחנית; הרב קוק זצ"ל מתאר גם פן זה וגם את הפן ההפוך: "ההבדל בין העבד לבן החורין, איננו רק הבדל מעמדי – מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שהוא מלא חירות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד…"(עולת ראיה, עמוד רמ"ה). לאור יסודות אלו, נחזור לעם ישראל במצרים. לפני שהקב"ה מוציא את עם ישראל מן העבדות הפיזית, הוא מכין את הקרקע ונותן את היסוד להוצאתם הרוחנית. אחד הדברים היסודיים המאפיינים עבד הוא איבוד תחושת הזמן. כך גם אצל בני ישראל המשועבדים במצרים. פרעה מעביד את עם ישראל בעבודות פרך. כעבדים, הם צריכים לפעול כל העת ברצון פרעה ולהיות כפופים לזמנים שהוא קובע להם. אם אינם עומדים בזמנים, אזי "ויכו שוטרי בני ישראל… מדוע לא כִּליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום" (שמות ה', יד). לכן נותן הקב"ה מערכת זמן חדשה לעם ישראל. תחושת הזמן היא התחושה הראשונה שאמורה להשתנות אצלם, ומערכת זמן משל עצמם מבטאת יותר מכל, עצמאיות ולאומיות. אף אנו, צריכים לשמור על התאריך העברי. לעתים, בעסקים יש צורך בתאריך לועזי, אולם, אנו צריכים להשתדל שהתאריך העברי יהיה מרכזי בחיינו, בודאי ביחס לימי הולדת וכדומה. לא נחגוג ימי הולדת לפי הולדת יש"ו הנוצרי! התאריך העברי, הוא המצווה הראשונה שעליה הצטוונו, זו גאוותנו וזהו אחד הדברים המבטאים את חירותנו.

print