בחזרה לגן עדן

      מיד לאחר המבול בונה נח מזבח, וה' מברך את נח (בראשית, ח', כ-כב):

(כא) וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

      בסוף פסוק כ"א, הקב"ה מבטיח שלא יוסיף להכות את האדם ובעלי החיים בעולם. בפסוק כ"ב הקב"ה מבטיח שעונות השנה ימשיכו בצורה טבעית, קיץ חורף, יום ולילה. דברים אלו מובנים. בזמן המבול לא היתה התנהגות טבעית של העולם, וממילא הקב"ה מחזיר כעת את העולם אל טבעו.

      אולם, ישנה תוספת משונה בברכת הקב"ה. בתחילת פסוק כ"א ה' מבטיח שלא יקלל את האדמה. על איזו קללה מדובר? מתי קילל הקב"ה את האדמה? פסוק זה מחזיר אותנו אל קיללת אדם הראשון (בראשית ג', יז-יח). הוא קולל לאחר החטא: "ארורה האדמה בעבורך". הוא קולל ש"קוץ ודרדר תצמיח לך".

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

      ואם כך, בחטא אדם הראשון ה' קילל את האדמה, וכעת לאחר המבול ולאחר המזבח שבונה נח, ה' כביכול מבטל את הקללה "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". מדוע? מדוע בעקבות נח מתבטלת קללת ה' לאדם הראשון?

      בהתבוננות נוספת, ניתן לראות שכבר בפרשת בראשית, בלידתו של נח, התורה מגלה לנו, שזה יהיה תפקידו של נוח: לבטל את קללת האדמה (בראשית ה', כט):

 (כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

      נח אמור לנחם ולהסיר את הקללה מן האדמה אשר אררה ה'. אמנם, כשנתבונן יותר, ניווכח שנוח אמנם צמצם את הקללה, אך לא ביטל אותה.

       לא מבטיח להיות נוכח בעולם, להיות פועל ודואג לאדם. ה' מבטיח הכל בצורה שלילית! ה' לא ישבית את מערכות העולם: המלה המרכזית שנמצאת בהבטחות הקב"ה היא: "לא". מערכות העולם לא ישבתו: ה' לא יקלל את האדם, לא יוסיף להכות נפש כל חי, יום ולילה לא ישבותו.

      הקב"ה מצמצם את העונש, אבל לא מבטל אותו. הסיבה לכך שהקב"ה בכל זאת מצמצם את עונש האדמה מבוארת בפסוקים אלו, בפרשת נח: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יצרו של האדם, לא מאפשר לקבל את העולם ברמתו הגבוהה.

     כנראה, שהעולם איננו מסוגל לעמוד בהשגחה ישירה של הקב"ה. מעתה, לאחר המבול, תרד רמת ההשגחה הישירה, אולם, בתמורה, הקב"ה לא יבטל את מערכות הטבע, הקב"ה לא ישבית את הפעולות הטבעיות בעולם.

      קצת משמח, אבל גם קצת מאכזב. נפסיד את ההשגחה הישירה? האם נצטרך לחכות לגן עדן בשביל לקבל את הקשר הישיר עם הקב"ה?  

      מבט נוסף בתורה, מראה לנו שלא צריך לחכות לגן עדן. בפרשת עקב מבואר שניתן לעשות זאת כבר היום (דברים י"א):

(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ

      בארץ ישראל יש השגחה ישירה. כאן הקב"ה דואג בצורה ישירה, משגיח ומטפל. זכות נפלאה, קדושה מדהימה, אולם כמובן גם מחויבות גדולה. אם אנו נכשלים: אין גשם, אין טיפול. ארץ ישראל היא ארץ "עיני ה' א-לקיך בה", ארץ שבה הקב"ה דואג לה ישירות "ונתתי מטר ארצכם בעתו", אלא שיש בה מציאות שכינה מתמדת. אבל אם חלילה מגיעים למציאות של "והיה אם לא תשמעו", אזי הסבל והקושי בארץ ישראל גדולים פי כמה מכל העולם.

      שמחים אנו על הזכות לגור בארץ ישראל (ולחלקנו, לפחות הזכות לבקר בארץ ישראל), ומתפללים שהקב"ה יסייע בידינו להיות ראויים לגור במחיצתו, להיות ראויים לגור בארמונו של מלך, ולזכות לחוש את הקדושה העצומה השורה בארץ ישראל.

 

חידות לפרשת השבוע:

מי היו סבא וסבתא (סבתה) גם כשהיו ילדים?

[תשובה: בני כוש (השם שלהם היה סבא וסבתא): בראשית י', ז: "וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן"].

 

בתיבה לא היינו, אך מהמבול ניצלנו? [רש"י]

[תשובה: הדגים. התורה אומרת (בראשית, ז', כב): "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ". התורה אומרת שמתו רק היצורים שהיו בחרבה, כלומר, ביבשה, ומכאן שהדגים שהיו בים – לא מתו: " 'אשר בחרבה' – ולא דגים שבים" – רש"י].

 

print