שאילת שלום

בפרשה קראנו את ברכת כהנים, ובתוכה "וישם לך שלום". ננסה לדון מעט בחשיבות שאילת שלום, ואחר כך בחיבור בין דבר זה ובין ברכת כהנים.

      חשיבות עצומה לעניית שלום ולהחזרת שלום מצאנו בגמ' בברכות (ו:):

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלם – יקדים לו שלום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו', ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן…

      ובאבות דרבי נתן (כ"ט, ז):

הוי זהיר בשאילת שלום בין אדם לחבירו.

      וכשהגמ' בברכות יז. מונה את שבחיו של ר' יוחנן בן זכרי היא אומרת:

אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם…

      מהי החשיבות הגדולה של שאילת שלום?

            במגילת רות (ב', ד) מסופר על אמירת שלום בשם ה', שבין בועז לקוצרים:

והנה בועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עימכם, ויאמרו לו יברכך ה'.

      הגמ' בברכות נד. אומרת שהיתה תקנה מיוחדת ששואל שלום חבירו בשם ה':

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה' (רות, ב); ואומר: ה' עמך גבור החיל (שופטים ו); ואומר:… עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהילים קי"ט). רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'.

      רש"י מבאר, שהתקינו לשאול שלום חבירו בשם ה', ולא אומרים שיש כאן זלזול בקב"ה:

שיהא אדם שואל לחבירו בשם – בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבעז שאמר ה' עמכם, ומן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל.

      אמנם אנחנו לא שואלים כיום בשם, אך אנו אומרים 'שלום' שהוא אחד משמותיו של הקב"ה, כדברי הגמ' בשבת י:, שאסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר "יקרא לו ה' שלום". וכך נאמר גם בבראשית רבה (ט', ט), ששמו של הקב"ה נקרא שלום.

      דבר זה רק מוסיף על השאלה: מדוע אמירת השלום חשובה כל כך עד שהתירו לברך חבירו בשם (עיין גם רבינו בחיי בכד הקמח, שלום, ששאל שאלה זו).

      המהר"ל (דרך חיים, ד', טו) מבאר שאמירת שלום היא הפך הראשית במדת השפלות. דהיינו, שהאדם באמירת השלום מראה על כך שהוא מחשיב ומחזיק את יתר הנמצאים "ויהיו סתם בני אדם נחשבים בעיניו". נתינת יחס וברכה לשלום, מראה על החשבת הזולת.

      תשובה נוספת ניתן לראות במקום אחר במהר"ל. המהר"ל בנתיבות שלום (בנתיבות עולם) שואל מדוע שמו של הקב"ה דוקא שלום ולא 'אמת' וכד'? והוא מסביר, שאילולי השגחתו של הקב"ה היה העולם צריך להיחרב, שהרי יש בו דמויות כל כך שונות זו מזו. שלמותו של ה' היא שמחברת בין כל הקצוות הללו. לכן מברכים ב'שלום', כי שמו של הקב"ה, מחבר את כל ההפכים הללו, ומאפשר את קיומו של העולם. ואם כך, ברכת השלום, אומרת שיש שלום ביננו, ויש חיבור ומכנה משותף ביננו.

      ניתן לראות הסבר שלישי, הנותן עומק מיוחד לאמירת שלום. הזוהר (ויחי, תשצ"ה. רמח.) כותב:

ועל דא אסיר ליה לב"נ לברכא לחבריה בצפרא עד דיברך לקודשא בריך הוא דאיהו בעי לאתברכא ברישא והיינו בבקר יאכל עד, ולבתר יתברכון אחרנין…

      כלומר, אסור לאדם לברך את חבירו בבוקר לפני שהתפלל (כנאמר גם בברכות יד.; אך שם נראה שהבעיה היא כי עדיין לא אמר 'שלום' לבוראו), כי קודם צריך הוא להתברך ואח"כ יכול לברך אחרים. אמירת השלום באה אם כן, לאחר שאדם התברך והוא ממשיך להקרין את ברכתו גם על סביבתו.

      "וישם לך שלום" – למדנו בפרשתנו, שהקב"ה הוא המשכין שלום בעולם, הוא הנותן את ברכתו בעולם, תפקידנו, להעביר את ברכת ה' לעולם כולו.

      ואם כך, באמירת שלום יש גם התייחסות אמיתית לשני, גם חיבור בין שני האנשים, וגם העברת ברכת ה' בעולם כולו.

      ננסה לאמץ לעצמו את הפסוק "בקש שלום ורודפהו" – ולרדוף לא רק את השלום, אלא גם את אמירת השלום.

print