רגילים אנו לומר "נחם" בתשעה באב (ומקור הדברים בירושלמי, תענית, פ"ב ה"ב). אולם, המנהג הוא לומר "נחם" דווקא במנחה. הרא"ש תמה על כך: מדוע אומרים רק במנחה, הרי בירושלמי הוזכר סתם, והיה צריך לומר בכל התפילות?

                "כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה?".

      ואכן, הבית יוסף כותב שיש שני מנהגים: יש האומרים בכל התפילות ויש האומרים רק בתפילת המנחה.

      בשולחן ערוך (תקנ"ז) כותב לומר "נחם" בתשעה באב, ואיננו כותב שדווקא במנחה (משמע שאומרים בכל התפילות). לעומת זאת הרמ"א כותב שאומרים דווקא במנחה. ומסביר שאז הציתו אש במקדש:

בתשעה באב אומר בבונה ירושלים: נחם ה' אלהינו את אבלי ציון וכו', …

הגה: והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה (רוקח ואבודרהם).

      הריטב"א (שו"ת, סימן ס"ג) כותב שאומרים רק במנחה, כי אז זו שעת נחמה. ובתחילת הצום, איננו מוכנים עדיין לקבל נחמה (כמי שמתו מוטל לפניו). לפי הרמ"א הטעם של נחם הוא בגלל גודל הפורענות בשעה זו (המצריך בקשת נחמה). לפי הריטב"א הטעם של נחם הוא בגלל גודל הנחמה בשעה זו.

      מנהג משונה היה אצל נשות נרבונה: הן נהגו לרחוץ ראשן לאחר זמן מנחה בתשעה באב. כך כותב המאירי (תענית ל.):

ולפי ההלכה כל היום בדין איסור זה אלא שבנרבונה נהגו הנשים לרחוץ ראשן מן המנחה ולמעלה ושמענו שזקינים ורבנים שבה הנהיגום בכך על שאמרו במדרש שהמשיח נולד בו ביום ורמז לנחמה וגאלה.

      הבית יוסף (תקנ"ד) מביא גם הוא מנהג זה, אך כותב שאין להקל בכך.

      החיד"א בברכי יוסף (תקנ"ט) מביא מנהג זה ומבאר שנוהגים אז בנחמה גם בגלל שאז הציתו אש בהיכל, אבל מוסיף לבאר, שדבר זה גרם לכך ששמחו, כי ה' השליך זעמו על עצים ואבנים. טעם נוסף שהוא מביא: כי אז נולד המשיח. כמו כן אומר שנהגו לברך ברכת הלבנה במוצאי הצום מסיבה זו, וכן שכתוב שעם ישראל עתיד להתחדש כמו הלבנה:

"שוב ראיתי בספר הכונות להאר"י זצ"ל (דף פט ע"ג) שהביא המנהג ונתן טעם למנהג כמשז"ל (איכ"ר ד, יד) דכשישראל ראו דבט' באב בערב הציתו אש בהיכל אמרו מזמור, ששפך חמתו על עצים ואבנים ושמחו שמחה גדולה, דאי לאו הכי לא היה ח"ו תקומה, ואז קבלו נחמה, המנהג הוא טוב ונכון. והאריך עוד. וכתב מרח"ו שם, דנראה לו ששמע טעם אחר מהרב זצ"ל, כי במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם כמשז"ל (ראה איכ"ר א, נא), עש"ב. ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו".

שמעתי פעם, מרב גדול אחד, שכשהיה רב באיזו קהילה, ראה שהנשים שוטפות את הבית בצהרים של תשעה באב. הוא הודיע שאין לעשות כך, שהרי הבית יוסף פסק שאין זה מנהג נכון. יום אחד הוא הולך ברחוב ובאה אליו אשה אחת ואומרת: "הרב לא מאמין במשיח". הרב הסתכל עליה בפליאה: "כיצד את אומרת כך?". אמרה לו האישה: "אנחנו שוטפים ומבריקים את הבית בתשעה באב, לקראת המשיח, ואתה אמרת לנו להפסיק!". אמר הרב, שמאז נזהר שלא לבטל מנהגים.

רוב עם ישראל איננו נוהג במנהג זה של שטיפת הרצפה בתשעה באב. אולם גם אנו מקלים במעט דברים. מהצהרים אנו מקלים לשבת על כסא, ולהתחיל את ההכנות לסעודת שבירת הצום. בכל אופן, העיקרון שנלמד מכאן: שלאחר הבכי על החורבן, צריכים אנו לצפות לגאולה.

      יום למחרת תשעה באב, התחילו בתהליך העקירה מגוש קטיף (בתשעה באב היה אמור להיות יום העקירה, והוא נדחה בגלל ששמו לב שהתאריך הוא תשעה באב). כפי שציינו בעבר, אין להשוות את העקירה מגוש קטיף לחורבן הבית. חורבן הבית, זוהי טרדיה בסדר גודל אחר לגמרי, של הרס המקדש, סילוק שכינה, גלות עם ישראל.

      אולם, לצערנו, חורבן גוש קטיף, נותן את אותותיו הקשים עד היום, ועתיד לתת רושם קשה לעוד שנים. פרט לעקירה עצמה, למסירת חלקי ארץ ישראל בידי הערבים, הרי שכל בתי הכנסת חרבו ונשרפו. ופרט לכך, רבים מתושבי גוש קטיף הנפלאים, עדיין במצב עגום, ללא בית וללא עבודה.

      כאשר אנו נזכרים בחורבן, עלינו לראות כיצד להגיע לנחמה. אולם, עלינו לזכור שמשימה זו תלויה גם בנו. הקב"ה יעזור לנו אם אנחנו ננסה לעזור בעצמנו.

      ב"ה יש לנו כיום דרך נפלאה בהשבת תושבי גוש קטיף למעגל העבודה. ב"ה הצלחנו להשיב כ-1600 למעגל העבודה, אולם יש מאות שנמצאים ללא עבודה. מאות שהזוגיות נפגעת, הילדים נפגעים. בע"ה ביחד נוכל לעזור להם, לשוב ולעמוד על רגליהם, לשוב ולהיות עצמיים כפי שהיו!

      בע"ה נעשה ונצליח.

print