בפרשת משפטים אומרת התורה (שמות, כ"ב, כד):

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

      לומדים אנו כאן על מצוות הלוואה.

האם לתת צדקה או הלוואה?

      הגמרא בשבת סג. אומרת שהלוואה גדולה יותר מאשר צדקה, וש"מטיל בכיס", היינו מי שנותן כסף וסחורה ונותן לו חלק מן הכסף כמשכורת – גדול מכולם:

 ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן.

      רש"י מסביר:

גדול המלוה – לפי שאין העני בוש בדבר.

ומטיל לכיס – מעות ומלאי להשתכר בהן למחצית שכר.

      כלומר: היתרון של הלוואה על צדקה הוא בכך שהעני איננו מתבייש.

      גם הרמב"ם קובע (הלכות מלוה ולוה, פ"א ה"א) שהלוואה חשובה יותר מן הצדקה:

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך… ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו.

      אם נדייק בדברי הרמב"ם נראה שהרמב"ם לא דיבר כלל על בושה. הרמב"ם מנמק דין זה בכך, שעדיף לעזור לאדם שעדיין לא נפל מאשר לעזור על ידי צדקה לאדם שנפל.

      לאור זאת, ייתכן שבאופן מהותי צדקה גדולה יותר מהלוואה, אלא שהעיתוי של נתינת הלוואה גדול יותר, כיוון שנותן לו טרם נפל.

      שאלנו האם עדיף לתת צדקה או הלוואה: לפי רש"י ברור שעדיף לתת הלוואה, כי בכך מביישים פחות את העני. אולם, לאור העיקרון שראינו ברמב"ם נראה אחרת. העיקרון הוא לעזור לאדם שלא ייפול. לפי זה, יש לעזור לו בדרך הטובה ביותר, בין אם היא על ידי הלוואה ובין אם היא על ידי צדקה. אם צדקה תועיל יותר – ממילא יש להעדיף צדקה. ואכן, כך ניתן לדייק מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז), הרמב"ם חוזר שוב על העיקרון שלו:

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

      הרמב"ם מדגיש שעיקר היתרון במעלה הראשונה בצדקה הוא בכך שהוא נותן לו לפני שהלה נופל! דהיינו, העיתוי הוא המשמעותי. אך ניתן לדייק עוד ברמב"ם שכתב "מתנה או הלוואה". הקדים הרמב"ם מתנה להלוואה. משמע, שאין יתרון דווקא להלוואה, אלא לעיתוי, ואם מתנה (צדקה) תועיל יותר הרי שיש להעדיף צדקה.

הרמב"ם בהמשך, במעלה נמוכה יותר של צדקה, מזכיר את עיקרון הבושה. אם כך, יש לשאול מדוע הוא לא ציין עיקרון זה בהלכה א', בסיוע לאדם שטרם נפל? מדוע לא העדיף את ההלוואה למשל על מתנה?

      ייתכן לדעתי לענות על כך בשתי צורות:

א.      הלוואה אכן עדיפה עקרונית על מתנה, אולם, הגורם החשוב יותר מהבושה הוא העזרה וההעמדה על הרגליים והחזרת האדם לעבודה. לכן, עדיפה לעתים בושה מסוימת בטווח הקצר, על מנת לעזור בצורה רצינית יותר בטווח הארוך. עדיפה בושה על כך שיישאר תלוי באחרים כל חייו.

ב.      צדקה לצורך פתיחת עסק אין בה כלל בושה! וכן ראיתי למעשה בתעסוקטיף! לא כל נתינה מהווה בושה. כאשר נותנים צדקה, הרי שיש בכך בושה למקבל. אולם, כאשר המטרה היא פתיחת עסק, הרי שהמקבל איננו חש בכך בושה. הוא חש בכך סיוע להקמת העסק שלו, ועצם העשייה החיובית שלו, נותנת לו תחושה של אדם הפועל ולא של אדם הנזקק. גם כיום: ניתן לעזור לאדם בעסק ולקרוא לכך "צדקה", אך בדרך כלל נקרא לכך "מענק לפתיחת עסק" או "סיוע לפתיחת עסק". שם זה כשלעצמו מבטא את התחושה השונה בקבלת כסף עבור מטרת פתיחת עסק.

ואמנם, אם ניתן להסתפק בהלוואה ברור שיש להעדיפה, כי בכך נותנים לאדם כבוד גדול יותר, וגם הופכים אותו לשותף מעשי יותר. אולם, כאשר הדבר איננו אפשרי, אין להימנע ממענק, אם באופן כזה נוכל להעמידו על הרגליים, כך שלא יצטרך אותנו יותר.

      וב"ה, מאות אנשים נכנסו לעבודה או פתחו עסקים (מתושבי גוש קטיף) בזכות המענקים שנתנו להם. אמנם, כפי שנראה מדברי הרמב"ם אין להסתפק במענק. יש להדריך וללמד כיצד להשתמש בו בצורה נכונה ונבונה, וכך פועלים אנו בתעסוקטיף, להדריך וללוות, בתכנית עסקית ובליווי עסקי, כך שאכן הכסף יוכל לעזור לאדם זה לעמוד על הרגליים, ולהסתדר מכאן ואילך בכוחות עצמו.

      ב"ה הדברים מוכיחים את עצמם, ומתוך העסקים שהקמנו כ-93% עדיין עומדים על רגליהם (הסטטיסטיקה העולמית מדברת על יותר מ-60% מהעסקים שנופלים בין השנה הראשונה לשנה השלישית). בע"ה שנצליח להמשיך לעזור גם למאות האנשים שעדיין יושבים בבתיהם מובטלים.

      לצערנו, המשימה קשה, וכפי שהיטיבו חז"ל לבטא (ספרא בהר פרשה ה):

כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחנו שירד, הא למה זה דומה למשוי על גבי החמור עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו.

print