ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו

בסוף פרשת השבוע שלנו התורה מספרת על עלייתם של משה, אהרן, נדב ואביהוא, ומשלחת נציגי העם אל ראש ההר, מקום משכנו של ה': "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ' וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, ט-יא). גדולי העם שעלו עם משה על ההר ראו מראות נשגבים ומסתוריים. המפרשים נחלקו בפשר עניין האכילה והשתייה של נציגי העם בזמן שחזו את המראה הגדול, מול פני הא-להים.

רש"י מפרש את האירוע כגנאי לאצילי העם:

ויחזו את הא-להים. היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא.

רש"י מביא גם את דעתו של אונקלוס: "ואונקלוס לא תרגם כן". מעניין לציין שבפסוק זה לא די שאונקלוס מתרגם מילולית את הפסוק אלא שהוא מוסיף על כך: "וַהֲווֹ חָדַן בְּקֻרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן" – הם לא אכלו ושתו ממש אלא כאילו אכלו ושתו.

פירוש שלישי לאירוע הזה, הדומה לפירושו של אונקלוס, אנו מוצאים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין (מאמר השבת, ז'). רבי צדוק כותב שהאכילה והשתייה הללו היו פעולה רוחנית – בחזון נראה להם כאילו הם אוכלים ושותים אל מול פני הא-להים.

פירוש רביעי הוא פירושו של הרמב"ן שם:

וטעם ויאכלו וישתו, שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני הא-להים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה. וטעם וישתו, שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך' (דברים כ"ז, ז)… ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.

הרמב"ן מפרש שמדובר על אכילת מצווה מבשר זבח השלמים. כלומר, זו אכילה המוארת באור חיובי משום שהיא נעשית מתוך שמחה של מצווה.

אפשר לדון איזה מהפירושים שהבאנו כאן קרוב יותר לפשוטו של מקרא. אך אפשר גם לראות את הדברים בהקשר מציאות החיים שלנו – מציאות המלאה בחומריות וארציות. אפשר לראות את סיפור הפרשה שקראנו בהקשר ההתנהגות של סוגים שונים של בני אדם:

יש סוג אחד של אנשים שחיים את חייהם רק במישור החומרי-הארצי. הם מתמודדים עם הבעיות היומיומיות שלהם, אינם 'מרימים את הראש' ואינם שמים לב לרוחניות שבחיים. אמנם הם רואים מראות א-להים ודברים נשגבים, אך הם נשארים אדישים, "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו"; הם חיים באדישות ובחוסר אכפתיות לדברים הגדולים שבעולם.

יש סוג שני של אנשים המוצאים את פינתם בעולם הרוח, אבל כמעט שאין להם קשר לעולם החומר. המזון הרוחני שלהם הוא עולם הרוח, ואינם משתייכים כלל לעולם המעשה.

סוג שלישי של אנשים הוא אלה המשלבים בחייהם את החומר והרוח, אך הם מפרידים אותם. בתוך עולם החול הם מצליחים לעצור ולעסוק גם בקודש, אך בנפרד.

ויש סוג רביעי ומיוחד של אנשים, שלא די שיודעים לחיות הן בקודש הן בחול, אלא שגם עולם החול שלהם – עולם של קדושה הוא. גם האכילה והשתייה וגם החומריות משמשות לעבודת ה'.

עלינו לפתח בעצמנו שאיפה להגיע למציאות שאין אנו אדישים אליה אלא חיים בתודעת שליחות, בחתירה למחוזות גבוהים. עלינו להיות רגישים לדברים הגדולים המתרחשים סביבנו, לשים לב לשליחות האדירה שהקב"ה נותן לנו בעולם, ולדעת לחיות את חיי השליחות גם בתוך מציאות החומר. לא תמיד אנו מצליחים להימנות עם הקבוצה הזאת, ולעתים אנו נמצאים בדרגות נמוכות יותר, אך עלינו לשאוף לחיבור, לקדושה ולשליחות, וחלילה לא לאדישות.

print