האיסור להזיק ממון חבירו 

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה

      פרשת משפטים (שמות, כ"א, כח – כ"ב, ה) מביאה את חיובי התשלומים במקרה של פגיעה בממון חבירו, אולם, לא כתוב בה האם יש איסור בעצם הנזק או שמא אין איסור להזיק אלא שאם הזיק צריך לשלם.

      בפסוקים הראשונים (י"ב-כז) מדברת התורה על אדם המזיק (מכה איש ומת, מכה אביו, גונב איש, מקלל אביו, מכה איש ולא מת, מכה עבד ומת, מכה עובר ומת [אשה בהריון], פוגע באיבר של עבד).

      בהמשך מדברת התורה על ממון המזיק (כ"א, כח עד כ"ב, ה), והיא מביאה ששה מקרים: שור שהרג אדם, בור שנפל שם שור או חמור, שור שפגע בשור, אדם שגנב וטבח ומכר שור או שה, נזקי שן ורגל הפוגעים בשדהו של אדם (שילח את בעירה), אש ששרפה שדה או גדיש.

     ומכל מקום, התורה לא כתבה במפורש את מקור האיסור להזיק וניתן לראות בדברי ראשונים ואחרונים כמה גישות.

     ברמב"ם (הלכות תשובה, פ"א ה"א ובנזקי ממון פ"ה ה"א) מפורש שאסור להזיק גם אם הוא מתכוון לשלם. כך מפורש גם בחינוך, ברבינו יונה, בטור ובראשונים נוספים. אולם, עדיין יש לברר את מקור הדבר.

Œ      חיוב תשלומים:

     בשו"ת חתם סופר (יו"ד רמ"א) כתב על פי הרשב"א (ב:, ד"ה אבל במחוברת), שחיוב התשלומים בנזקי ממון נובע מחובת השמירה. התורה חייבה בתשלום כדי שנשמור! ולכן כאשר יש לנו ספק, יסוד הספק הוא ספק איסור,וממנו נובע תשלום ממוני. וכיוון שיסוד הספק הוא ספק איסור הרי שיש להחמיר בו.

      גם בברכת שמואל (ב"ק סימן ב') כתב בשם ר' חיים, שהאיסור להזיק נובע מחיוב תשלומין, מכך שכתוב "ולא ישמרנו בעליו".

      ייתכן היה לומר מעט הפוך: אולי כאשר האדם משלם ישנה סברה שהתשלום מכסה את הנזק. אולם, אם מדובר על נזק שאיננו חייב בתשלום עליו (כגון המזיק בגרמא) הרי שבמקרה כזה בודאי שיהיה אסור להזיק.

      לא תגזול:

      רבינו יונה (תחילת מסכת אבות) כותב שלא תגזול כולל את כל המזיקין. מאידך, המנחת חינוך (מצווה י"א, קומץ המנחה) כותב שאין איסור גזל במזיק.

      הבנה זו תלויה בהבנת יסוד איסור גזילה. ניתן להבין את האיסור בשתי צורות: א. מחסר ממון חבירו.  ב. לוקח לעצמו ממון חבירו.  לפי א' הוא הדין במזיק ממון חבירו. לפי ב', כיוון שאיננו לוקח דבר לעצמו, הרי שאין זה בכלל איסור גזילה.

Ž      השבת אבידה:

      כמה אחרונים כתבו שהמקור לכך שאסור להזיק הוא מדין השבת אבידה. שאם יש חיוב על אדם לטרוח ולהשיב אבידה לבעליה, ק"ו שאסור לו להפסיד ממון חבירו [רש"ש, כתובות יח; קהילות יעקב ב"ק סימן א'; חלקת יואב,חו"מ, סימן כ', קובץ שיעורים, ב"ב אות עד, ועוד].

 

      דרכיה דרכי נועם:

      בשו"ת הרא"ש (כלל ק"ח, סימן י') כותב שצריך שלא יעשה דבר בתוך שלו, שעל ידי זה יוזק חבירו משום 'דרכיה דרכי נועם'. ומכאן נראה, שיש כאן צו כללי שאדם צריך להתנהג במוסר וביושר, ואם אינו נוהג כך עובר על איסור.

     וייתכן שישנן מצוות שאינן בתרי"ג מצוות ואף על פי כן הן מצוות של תורה, הברורות מיסוד מצוות התורה האחרות. וכך היה ברור לחז"ל (ב"ב כב.) שגרמא בנזיקין אסור, ולמרות שאין חיוב תשלומין, ברור לכל בן דעת שאם התורה מצווה על ואהבת לרעך כמוך, לא ייתכן שאדם יגרום היזק לחבירו, אפילו בגרמא.

      ואכן בספר החינוך, במצוות ואהבת לרעך כמוך (רמ"ג; ועיין יד רמה, ב"ב פב אות קז) כותב החינוך, שצריך לאהוב כל אחד מישראל באהבת נפש וכלול בכך שלא יזיקנו בכל צד.

      ומכאן ניתן לראות מקור לא רק לאיסור להזיק אלא גם על שמירת ממונו שלא יזיק, כי רואים במצוות התורה שהתורה רצתה שאדם ידאג ויאהב את חבירו, ולכן ברור שצריך לדאוג שממונו לא יזיק את חבירו.

      וייתכן עוד, שאולי אפילו לא צריך להגיע ל'ואהבת לרעך כמוך'. ברור ופשוט שהקב"ה ציווה על בני האדם להיות מוסריים ואנושיים, וממילא ברור שאדם צריך לדאוג שלא יגיע ממנו היזק לחבירו.

     חלק טבעי ומוסרי הנובע מהיותנו בני אדם, וכן הנובע מהיותנו שליחי ה' בעולם, הוא לדאוג לכבודן של הבריות וחלילה לא לגרום לפגיעה בהן. נשים לב, לשמור על רכושן של הבריות ועל כבודן, ניזהר שלא להזיק אפילו בדברים קטנים, ונדע שאם חלילה היזקנו, צריכים אנו להתאמץ ולפצות כראוי, בצורה המלאה ביותר, ושלא נגרום חלילה לכך שבני אדם יחסרו במשהו בגללנו. תמיד עדיף להיות מהמוותרים ואף המפסידים, ולא חלילה לקחת אפילו דבר קטן השייך לאחר.

print