בס"ד

מסעות ישראל במדבר ומבצע צוק איתן

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'… וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס… וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ…(במדבר ל"ג).

      פרשה זו תמוהה ביותר. מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני ישראל? איזו חשיבות יש לזה? האם לא עדיף היה לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד? הלא ממילא אין אנו יודעים מה קרה בכל אחד מן המקומות הנ"ל, ומדוע אפוא מפרטת התורה כל מסע ומסע?

      רש"י מסביר:

למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלין ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי… נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות.

      כלומר, המסעות נכתבו כדי להראות את חסדיו של הקב"ה, שלא 'טלטל' את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה "אלא עשרים מסעות".

      רש"י מביא דרשה נוספת:

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: 'כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך' וכו'.

      שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א הסבר נפלא לדרשה זו, ובעקבות כך למסעות עצמם.

      מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא – אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…".

      דבר זה רצתה התורה ללמדנו על ידי המסעות. ישנה גישה שאומרת שכל המטרה של היום היא בכך שהוא מקדם את המחר. גישה זו סבורה שאין חשיבות עצמאית ליום עצמו, אלא רק למה שיביא בעקבותיו. גישה זו נוגדת את השקפתנו ואת דרכנו. גישה זו מביאה לכך ש'המטרה מקדשת את האמצעים' – כלומר, הכל מותר: ניתן לדרוס ולרמוס את כולם כל עוד המטרה מושגת.

      גישה זו היא גישתן של תנועות סוציאליסטיות ושל תנועות משיחיות למיניהן.

      אנו מקווים ומצפים לגאולה, מצפים ומקווים למשיח. בעולם הבא ישנה פסגה, עד כדי כך שהעולם הזה נחשב כפרוזדור לעולם הבא, כמכין את העולם הבא (עיינו בכך באריכות בתחילת מסילת ישרים). אולם עם כל החשיבות של היום כמקדם את המחר, כמקדם את הגאולה, יש לו ראשית-כל חשיבות בפני עצמו.

      מבצע 'צוק איתן': בימים האחרונים הייתי כמה פעמים נוספות עם החיילים ועם תושבי הדרום. הייתי עם חיילי גולני, ולצערנו, חלק מאותם חיילים נפלאים שפגשנו כבר אינם עוד אתנו. ראיתי חיילים עם מסר של שליחות ועוצמה. נפגשתי עם המח"ט המדהים שלהם, עם מג"ד אגוז ועוד חיילים ומפקדים אחרים.

      נסענו לעוד חיילים רבים לחלק ציוד מתאים (כמו חולצות דרייפיט, המשמעותיות בדיוק למצבים שבהם אי אפשר להתקלח; לבנים; פנסים מעולים ליחידות הזקוקות להן, ועוד). ב"ה יש לנו צבא מדהים. אנושי, מוסרי וחדור מוטיבציית שליחות.

      המסע קשה; אבל לעתים צריכים אנו לעבור מסע קשה בדרך אל המטרה, ואנו מאמינים שגם למסע עצמו יש תפקיד. גם אם הוא קשה, גם אם לעתים אינו מובן, יש לו כשלעצמו משמעות ותפקיד כשלב בגאולה.

     המסע הקשה שאנו חווים התחיל בחטיפת שלושת הנערים. מסע זה הוביל מהפך בעם ישראל. הביא לאחדות, לחיבור, לתפילות, לחסד. גם כעת, במבצע 'צוק איתן', ניתן לראות אחדות מופלאה בקרב הציבור. כמעט כולם מבינים שהמלחמה הכרחית ומוצדקת; מחבקים את החיילים ומחבקים את המשפחות.

      ניתן היה לראות דוגמה לחיבוק הזה בלוויותיהם של החיילים הבודדים, כאשר כ-30,000 איש באו לכל לוויה. עם ישראל מאוחד ואוהב. גם בתוך הקשיים של מסע 'צוק איתן', ניתן להבחין בחיבור ובאהבה ההולכת ונבנית, הולכת ומתעלה.

      בע"ה שיחלימו הפצועים; שהקב"ה יתן חיזוק להם, למשפחותיהם, לבני משפחות ההרוגים ולכל עם ישראל; ושהחיילים שלנו יצליחו במשימותיהם, ויחזרו לשלום לביתם.

בשורות טובות בע"ה,

יוסף צבי רימון

print