מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ. תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ. לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ. אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כִּלָה. חַיַּי מָרְרוּ בְּקוּשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה. וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה. חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי. וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי. כִּי זָרִים עָבַדְתִּי. וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי. קֵץ בָּבֶל. זְרֻבָּבֶל. לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי:

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא. וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה. רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ. וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ. רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים. וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה:

 

השיר מעוז צור נכתב על ידי מרדכי לפי ראשי החרוזים, אך אין לנו מידע אודותיו. הבית האחרון הוא שבח למחבר עצמו, כפי שמופיע בפיוטים רבים בראשי התיבות חז"ק. זהו פיוט הנמצא בעם ישראל כבר מאות שנים (ידוע לנו לפחות כ-750 שנה).

השיר מתאר את עם ישראל הסובל מצרות ומקשיים, ושהקב"ה מצילו מכל הקשיים הללו, ובכך גם בקשה שהקב"ה יצילנו מהצרות הנוכחיות.

כל בית מדבר על גלות אחרת:

רעות שבעה נפשי – גלות מצרים

דביר קודשו – גלות בבל

כרות קומת ברוש – מלכות פרס – המן האגגי

יוונים נקבצו עלי – מלכות יוון ונס החנוכה

חשוף זרוע קודשך – מלכות אדום – בקשה להצלה מהצרות הנוכחיות.

 

מעוז צור: הבית הפותח את השיר – מתאר שלושה שלבים של שבח לקב"ה:

מעוז צור ישועתי – לך נאה לזבח: הקב"ה חזק כמו סלע בשביל להושיעי בעת צרה, ועל כך מתאים לשבחו [על פי: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" – ירמיהו ט"ז, יט. ועל פי מקומות רבים בתנ"ך שהקב"ה נקרא צור. למשל: "כי בי-ה ה' צור עולמים" – ישעיהו, כ"ו, ב, וכן בתפילה "מודים אנחנו לך… צור ישועתנו"].

תיכון בית תפילתי – ושם תודה נזבח: כאשר יבנה בית המקדש, נוכל להודות לקב"ה בדרך טובה יותר – על ידי קרבן תודה, על כל הנסים שגמל איתנו במהלך כל ההיסטוריה.

לעת תכין מטבח מצר המנבח – אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח: כאשר הקב"ה יסיים להשמיד את האויבים שלנו (יעשה טבח באוייב הצר, הנובח כמו כלב) – נוכל לגמור את שיר ההלל לקב"ה ["תיכון", "תכין": תיכון על בית המקדש, שהקב"ה יהיה שותף בהכנתו ובהקמתו, וכך גם בהשמדת האויבים].

בכדי לשבח יותר את הקב"ה, אנו צריכים שהקב"ה יתקדם בשלבי הגאולה: אנו רוצים להלל את הקב"ה בצורה המלאה ביותר: קרבן תודה, סיום ההלל, אולם, בשביל זאת, הקב"ה צריך לסייע בידינו להשלים את הגאולה על ידי מחיית האויבים (שתביא להשלמת ההלל) ובניין בית המקדש (שיוביל לקרבן תודה).

 

שיעבוד מצרים: רבות הרעות שנפשי כבר שבעה מהם, היגון כילה את כוחי, חיי היו מרים מרוב קושי העבודה (כפי שנאמר "וימררו את חיהם בעבודה קשה" – שמות א' יד), שהיתה בשיעבוד מצרים, המכונה כעגלה "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיהו מ"ו, כ),. הקב"ה הוציא בידו הגדולה ("וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" – שמות י"ד, לא) את עם ישראל, עם סגולה ("והיתם לי סגולה" – שמות י"ט, ה), וחיל פרעה טבע בים – ירדו כאבן במצולה, כאבן השוקעת במהירות ("ירדו במצולות כמו אבן" – שמות ט"ו, ה).

שיעבוד מצרים מתואר כדבר רע במיוחד "רעות שבעה נפשי". הביטוי רע, חוזר בבית האחרון, המתאר את הקשיים העכשוויים "ואין קץ לימי הרעה". יש בשיעבוד מצרים, תחילה וראש לכל השעבודים במהלך הגלות, עד שתהיה יציאה מוחלטת מן השיעבוד.

 

גלות בבל: נבנה המקדש ("דביר קודשו" – על פי מלאכי א' ו' "ודביר בתוך הבית הכין"), אולם גם שם לא היתה שלווה ("ולא שקטתי" – איוב ג', י). מלך בבל, הנוגש ("וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ" – ישעיהו י"ד, ד) הגלה את עם ישראל, כי עם ישראל עבד עבודה זרה, ועבד לתרבות זרה ("זרים עבדתי"). עבודה זרה, שהעובד לה, והמנסך לה יין, כאילו מנסך רעל לעצמו ("ויין רעל מסכתי") – סטייה מהמצוות, היא כרעל עבור עם ישראל. הרעל מסוכן כל כך, שבעקבות הגלות, כמעט שעם ישראל עבר מן העולם, הושמד ("כמעט שעברתי". ואולי משמעו: 'לאחר מעט זמן שעברתי בגלות'), הגיע סוף סוף הקץ לגלות בבל, בזמנו של זרובבל, שהיה נשיא שבט יהודה, ולאחר שבעים שנה התחיל בניין בית שני (ירמיהו, כ"ח, יא).

 

המן האגגי: המן ביקש לכרות את קומתו של מרדכי, שנקרא בפי חז"ל "ברוש": " 'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס' – 'תחת הנעצוץ' – תחת המן הרשע… 'יעלה ברוש' זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים" (מגילה י:). אולם, דבר זה גרם לו למוקש, והתהפך, ודווקא המן נתלה על העץ, גאוותו של המן התבטלה ושבתה. מרדכי, איש ימיני עלה למעלה והתנשא, ואילו שמו של האוייב נִמחה ונעלם (יימח שמו וזכרו "אמחה את זכר עמלק"). בניו הרבים של המן נתלו על העץ (כל בניו "ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו").

 

חנוכה – מלכות יוון: היוונים נקבצו כדי להילחם בעם ישראל בימי החשמונאים, המכונים חשמנים, כאילו משוחים בשמן המשחה (עיין תהילים ס"ח, לב). פרצו בקעים בחומות המקדש – חומות מגדלי ("כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות" – שיר השירים – ברכות ל. "תל פיות – תל שכל פיות פונים אליו", כלומר בית המקדש). במסכת מידות (ב', ג) נאמר, ששלוש עשרה פרצות פרצו היוונים בחומות המקדש: "לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו בו, שפרצום מלי יוון, וחזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחויות". היוונים טימאו כל השמנים, ומן הקנקן שנותר טהור בצד, נעשה נס לעם ישראל – לשושנים ("כשושנה בין החוחים"). בני בינה ימי שמונה – קבעו שיר ורננים: החכמים, בני בינה, קבעו ימים אלו לשיר ורננים.

מעניין הדבר, שבכל הבתים מוזכר הקב"ה פרט לבית זה. מדוע? בפורים היה הנס אמנם נסתר, אבל היו נביאים (חגי, זכריה ומלאכי – סוף הנבואה), היתה ידיעה ברורה בסופו של דבר שמדובר ביד ה'. בחנוכה, נס המלחמה נסתר. החכמים, בני בינה, מתבוננים בנס המלחמה, מתבוננים בנס המנורה, ומבינים שהקב"ה הוא שעומד מאחורי הנס. אליו צריך להודות ולהלל. ומכאן רמז לכל תקופת הגלות, מכאן ולהבא, כל התקופה שבה אין נסים גלויים, שנדע להתבונן ולחפש את הקב"ה, לחפש את פח השמן הטהור, במציאות השחורה שלעתים נימצא בה.

חשוף זרוע קודשך – גלה לה את זרוע קודשך בכדי להילחם באויבים, וקרב את זמן הגאולה. נקום נקמת דמו של עם ישראל מן האומה הרשעה, מלכות אדום. הישועה התעכבה ואין קץ וסוף לימים הרעים. דחה את מלכות אדום (עשו הוא אדום) בתוך צלמוות (צלמון), והקם לנו מחדש את שבעת הרועים.

חשוף: אנו מבקשים שיד ה' הנסתרת, תתגלה לעין כל. אנו מבקשים חשיפה של יד ה'. דבר זה גם מחדיר ללבנו, שהקב"ה נמצא כל הזמן בקרבו. עלינו רק לחשוף את הקליפות המכסות אותו. עלינו לחשוף את הרבדים הקשים שבנו, שבמציאות; לחדור למציאות הפנימית ולגלות את כבוד ה' הנמצא בעולם, גם במציאות שלנו (ויחד עם זאת, להתפלל על עתיד קרוב שבו תהיה חשיפה, שבו יהיה גילוי ממשי של יד ה' בעולם, שבו תתגלה מלכות ה' בעולם).

 

מיהם שבעת הרועים? דבר זה מבוסס על הפסוק במיכה (ה', ד): "והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם". לא ברור בפסוק זה על מי מדובר. בגמרא בסוכה (נב.) מבואר שהכוונה היא לשת, חנוך ומתושלח, אברהם, יצחק ויעקב – ודוד באמצעם (ושמונה נסיכי אדם, כלומר אנשים מיוחדים: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו ומשיח). בקבלה למדו מכאן את האושפיזין, וראו בהם את שבעת הרועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. נוסחה אחרת היא "רועה שבעה" והכוונה כנראה לרועה השביעי, שהוא דוד. דבר זה עולה בקנה אחד עם הפסוק ביחזקאל (ל"ז, כה) "ודוד עבדי מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".

מה משמעות הרועים? המובן הפשוט של רועה, רועה צאן, הוא הנהגת הצאן. כלומר, מנהיגים שיוכלו להנחות אותנו בצורה נכונה וישרה. הנחיה שתביא אותנו להיות קרובים לה', וממילא לקרב את הגאולה. אולם, ישנו מובן נוסף לרועה. חלק מ"רועים" אלו היו רועי צאן בעצמם, כמו משה ודוד. חז"ל במדרש (שמות רבה, פ"ב, ב) אומרים "אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן… יבוא וירעה בעמי". מי שיודע להנהיג צאן, יידע להנהיג את עם ישראל. אחד הדברים המאפיינים רועי צאן הוא היכולת לקבץ את כולם יחדיו. לקחת כמות גדולה מאוד של כבשים או של עזים, ולהוליך את כולם ביחד! כך נדע גם בגאולה: מנהיג צריך להיות כזה שיקבץ את עם ישראל. דבר זה יוביל לאחדות, שהיא המפתח לגאולה. דבר זה מתחזק מנקודה נוספת – לשון יחיד ורבים בשיר, כדלהלן.

 

השיר נכתב בלשון יחיד: ישועתי, בית תפילתי, רעות שבעה נפשי, דביר קודשו הביאני, יוונים נקבצו עלי וכו'. גם כאשר מדובר על צרות של עם ישראל, הרי שמדובר כאן בלשון יחיד. ייתכן שהכוונה היא לעם ישראל כעם, ולכן מדובר בלשון יחיד. ייתכן שיש כאן דגש על תחושת סבלו של כל יחיד בתוך האומה בכללה. בבית האחרון, עוברים ללשון רבים: "נקום נקמת דם עבדיך", "הקם לנו רועים שבעה". כל יחיד באומה צריך להרגיש את כאב האומה, גם אם אירוע הסטורי ספציפי, איננו פוגע בו. לכן, האירועים ההסטוריים של כלל ישראל, כתובים בלשון יחיד. ומדוע הבית האחרון בלשון רבים? אולי בשלב הגאולה צריכים אנו לדעת – שגאולה היא גאולת הכלל, גאולה מגיעה לעם ישראל כולו, ולא גאולה של יחידים. ואולי בית זה רומז גם לנו על האחדות שנדרשים אנו להגיע אליה, בכדי להגיע לגאולה. דבר זה משלים כמובן את הצורך ברועה, שיחבר בין כולם "ורועה אחד יהיה לכולם" (יחזקאל, ל"ז, כה).

 

האם השיר נכתב לחנוכה? מצד אחד השיר מדבר על כל הגלויות, והיה מתאים לשיר אותו גם בפסח או בפורים. מאידך, פתיחת השיר מדברת על "חנוכת המזבח", ומכאן נראה קישור ישיר יותר לחנוכה. יש לציין, שאין בכך הכרח, שכן השיר מתאר את התקווה והציפייה לגאולה שלמה, ודבר זה מגיע לשיאו תמיד רק בבניין בית המקדש. ממילא, ייתכן שכחלק מהגאולה מתוארת בתחילה "חנוכת המזבח" ולאו דווקא כקשורה לחנוכה. ומכל מקום, עם ישראל נוהג לומר שיר זה בחנוכה (ובפסח אומרים דבר דומה "והיא שעמדה", ובפורים "הרב את ריבנו…").

ייתכן שטעם הדבר הוא, שגאולת חנוכה – כולה נסתרת. ומכאן ומאילך, צפויים עוד אלפי שנים, של יד ה' נסתרת. לעתים, כשמתבוננים באירוע אחד, קשה לחוש בהשגחה. אולם, כאשר מסתכלים על כמה אירועים, כאשר מסתכלים על פורים ועל פסח, ורואים את יד ה' בכל המלחמות, מבינים שגם בחנוכה יד ה' היא הפועלת. ומכאן לדורות: חפשו את הקב"ה בכל מקום. גם במקומות נסתרים, שקשה לראות את יד ה', הרי שיד ה' היא הפועלת. אירועי העבר, והשגחת הקב"ה עלינו עד כמה, ילמדו אותנו גם על השגחתו יתברך באירועים אחרים שאנו עוברים, שלא תמיד פשוט לראות בהם מיידית את יד ה'.

 

חידות

א. מה עושה הכלב במעוז צור? למי הוא רומז?

ב. איזה קרבן יש בשיר?

ג.   באלו גלויות או צרות עוסק כל בית?

ד.  עיינו בבית "רעות שבעה נפשי" – בבית זה ישנו שימוש בארבעה פסוקים מספר שמות. מהם?

ה. למי מתייחסים הכינויים הבאים בשיר: צור, דביר, מלכות עגלה (רמז: ירמיהו מ"ו, כ), סגולה, נוגשֹ (רמז: ישעיהו י"ד, ד), שושנים, אדמון (רמז: בראשית כ"ה, ל), ברוש (רמז: מסכת מגילה י' עמוד ב), ימיני.

ו.   משקה משובח שהפך לממית. מהו המשקה ומדוע הפך לממית?

ז.   מיהו זרובבל (רמז: עיינו זכריה ד', ט; עזרא ג', ח-י)? כיצד הוא קשור אל השיר?

ח. "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות, י"ז, יד) – היכן בשיר?

ט. כל בני המן ניתלו על עץ – מצא סתירה לכך בשיר ויישב אותה.

י.   אברי הגוף בשיר – מהם ושל מי הם?

יא.    מה ארוך מידי?

 

תשובות

א.      "מצר המנבח" – האוייב הנובח (אנו מבקשים מהקב"ה שיילחם בו).

ב.      קרבן תודה – "תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח" – כשיבנה בית המקדש, נקריב קרבן תודה.

ג.        רעות שבעה נפשי – גלות מצרים

דביר קודשו – גלות בבל

כרות קומת ברוש – מלכות פרס – המן האגגי

יוונים נקבצו עלי – מלכות יוון ונס החנוכה

חשוף זרוע קודשך – מלכות אדום – בקשה להצלה מהצרות הנוכחיות.

ד.       רעות שבעה נפשי – "וימררו את חיהם בעבודה קשה" (שמות א', יד). ובידו הגדולה – "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (שמות, י"ד, לא). הוציא את הסגולה – "והיתם לי סגולה" (שמות י"ט, ה). ירדו כאבן במצולה – "ירדו במצולות כמו אבן" (שמות ט"ו, ה).

ה.      צור [הקב"ה], דביר [בית המקדש], מלכות עגלה [מצרים], סגולה [עם ישראל], נוגשֹ [מלך בבל], שושנים [עם ישראל], אדמון [עשיו – מלכות אדום], ברוש [מרדכי], ימיני [מרדכי].

ו.        יין שניסכו לעבודה זרה, שהופך עבורנו כרעל ופוגע בנו "ויין רעל מסכתי".

ז.        זרובבל היה מן המנהיגים בשיבת ציון ובבניין בית המקדש השני (היה צאצא של המלך יהויכין) ולכן הוא מוזכר בשיר כאחד האנשים שהביאו לסופה של גלות בבל ולעלייה ארצה – זכריה ד', ט: "יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם". עזרא, ג', ח-י: "וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק… וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' ". אפשר להרחיב עוד בספר חגי, פרקים א-ב.

ח.      ואויב שמו מחית (מחיית האוייב, המן האגגי וזרעו – זרע עמלק).

ט.      "רוב בניו… על העץ תלית" – נראה מכאן שתלו רק את רוב הבנים. אבל באמת, הכוונה היא שאת בניו הרבים תלו על העץ (את כולם). וכפי שכתוב במגילה עצמה "ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו".

י.        "ידו הגדולה" – הקב"ה; "ראש ימיני נשאת" – ראשו של מרדכי העלית לגדולה; "חשוף זרוע קודשך" – זרועו של הקב"ה.

יא.    "ארכה לנו הישועה" – התארך יותר מידי הזמן עד שתגיע הישועה (הגלות ארוכה מידי; הימים הקשים ארוכים מידי).

print