מה מיוחד בל"ג בעומר?

ל"ג בעומר הוא אחד הזמנים המסתוריים והמעורפלים.   הגמרא ביבמות סב. מספרת על מותם של תלמידי ר' עקיבא. היא כותבת שהדבר אירע "בין פסח לעצרת". ל"ג בעומר איננו מוזכר בגמרא:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.

על ל"ג בעומר אנו יודעים רק מאז תקופת הראשונים. ר' זרחיה הלוי גורס בגמרא: "כולם מתו מפסח ועד פרוס העצרת". פרוס = חצי חודש. דהיינו, שכולם מתו עד כ-15 יום לפני חג השבועות, שזהו ל"ג בעומר.

המאירי (יבמות סב:) אומר שקבלה בידינו מימות הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה מיתת תלמידי ר"ע. וכך נכתב גם בשו"ע (תצ"ג, א-ב). ואם כך, כיוון שפסקה המיתה אין נוהגים יותר אבלות, ובנוסף "מרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון".

שאל בעל הפרי חדש (ר' חזקיה די סילוה. תצ"ג ס"ק ב) שאלה עצומה: מדוע פסקה המיתה בל"ג בעומר, האם התרפאה המגיפה? ברור שלא. הגמרא אומרת ש"כולם מתו"! ואם כך, המגיפה פסקה כי לא היו יותר תלמידים! כי לא היה יותר מי שימות… ואם כך – לשמחה מה זו עושה?

בכדי לענות על כך, נעיין מעט בהמשך הגמרא (וכך משמע מדבריו של הפרי חדש). הגמרא מספרת:

… והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

לאחר מותם של תלמידי ר"ע, העולם הופך לשמם מתורה. ר"ע הוא יסוד תורה שבעל פה, וכאשר תלמידיו מתים – עשויה תורה להשתכח מישראל ח"ו.

הגמרא מספרת שר"ע הלך ולימד תלמידים חדשים, "והם הם העמידו תורה". ואכן, הגמרא בסנהדרין פו. אומרת:

סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

כלומר, עיקר התורה שבע"פ שיש לנו היום, מגיעה מרבי עקיבא ומתלמידיו הללו. ועל כך אנו שמחים בל"ג בעומר! ביום זה כמעט פסקה תורה מישראל, ומסתבר שבו ביום הלך ר"ע ללמד את תלמידיו החדשים (וכ"כ כמה אחרונים – עיין בשדה חמד, אס"ד מערכת ארץ ישראל, אות ו, ד"ה ומ"ש השו"מ שאז סמך את תלמידיו), ש"הם הם העמידו תורה".

ואם כן, הפסקת האבלות הִנה מצד הפסקת מותם של תלמידי ר"ע. אולם, זהו לא מקור השמחה. מקור השמחה הוא שכמעט "היה העולם שמם מתורה", וביום ל"ג בעומר "העמידו תורה".

ונראה שניתן להעמיק עוד. לשם כך נעיין בדמויות התלמידים החדשים של ר"ע:

     רבי שמעון – הוא רבי שמעון בר יוחאי, כתב דברי קבלה ונסתר (ורשב"י אף נפטר בל"ג בעומר). חכמה מיוחדת, אך כזו שיש בה עוצמה מיוחדת ומחלוקת משמעותית עם רבי יהודה. ר' שמעון ור' יהודה חולקים פעמים רבות בש"ס: דבר שאינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד. בדרך כלל, השורש במחלוקות אלו הוא האם הולכים אחר הכוונה או אחר המעשה. כך גם במחלוקתם לגבי היחס לרומאים (שבת לג:): ר' יהודה אומר שעשו דברים טובים (מרחצאות, גשרים), ר' שמעון אומר שעשו הכל למטרות שליליות (ובעקבות זאת הרומאים רוצים להרוג את רשב"י והוא בורח). מחלוקת פוליטית עם השפעה עצומה בעקבותיה.

     ר' מאיר: תנא עם עוצמה מיוחדת. הגמרא בעירובין יב: כותבתר שהיה ראוי לפסוק הלכה כר' מאיר, ומדוע אין הלכה כמותו? מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. גאון עצום, אך בעל לימוד מיוחד. הוא לומד תורה מ'אחר' (אלישע בן אבויה), דבר שלא היה פשוט בעיני החכמים (חגיגה יד:).

     ר' יוסי: תנא עם עוצמה אנושית מיוחדת, אך בשל כך עושה דברים שיכולים לגרום למחלוקות רבות: הגמרא בשבת קיח: אומרת ש"יודע אני בעצמי שאיני כהן. [אולם] אם אמרו לי חברי: עלה לדוכן! אני עולה".

עוצמות אדירות, אך כולם מתחברים לזה לזה, שהרי זהו התיקון לתלמידי ר"ע שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

נמצא שבל"ג בעומר, לא רק התחדשה התורה לאחר מות התלמידים, אלא התחדשה תורה חדשה: תורה המכריזה שגם עוצמות שונות יכולות לגור בכפיפה אחת, בחברות אחת, באהבה מרובה. זאת תורת ל"ג בעומר, וזו השמחה בל"ג בעומר.

     נמצא, שגם האבלות בספירת העומר מכינה אותנו למתן תורה: בחלק הראשון, עד ל"ג בעומר – בהבנה של הנזק מחוסר כבוד איש לרעהו; בחלק השני, החל מל"ג בעומר, בהתחזקות בתורה, מתוך שמחה גם בתורתו של האחר שלומד גם הוא לשם שמיים, אף אם דרך לימודו וזווית ראייתו שונים מאוד משלי.

print