הזמן שבין פסח לשבועות הוא זמן מיוחד, כמעט חג. כ"חולו של מועד" קורא לו הרמב"ן (ויקרא, כ"ג, לו):

"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש".

      ספירת העומר מחברת את פסח לשבועות. מחברת בין היציאה הפיזית ממצרים, לבין קבלת התורה.

      מאידך, אנו מתאבלים דווקא בזמן זה, שבו מתו תלמידי ר"ע! כיצד שני הדברים מסתדרים יחדיו?

      מדברי בעלי המקובלים עולה, שספירת העומר, איננה זמן של אבילות, אלא זמן של ימי דין. משמעות הדברים: מתוך צפייה והכנה למתן תורה (ולקציר החקלאי) מקבלים ימים אלו משמעות מיוחדת של מתח רוחני, של עוצמה ובניין עולמנו הרוחני. ימים שכאלו, מצד אחד הם ימים נפלאים ומדהימים. הכנה לקבלת התורה. מאידך, ימים שאם בהם ההתנהגות לקויה ואינה כראוי, הקב"ה מעניש בצורה מיוחדת.

      אין זה מקרה שתלמידי ר"ע מתו בספירת העומר, ולכן יש בזמן זה אבילות. יש כאן משהו הפוך: בגלל העוצמה המיוחדת של ימי ספירת העומר, מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בזמן זה. תלמידים אלו, שהיו גדולים בתורה, אך פגמו בבין אדם לחבירו, לא היו ראויים להיות מעבירי התורה, ומתו בזמן הזה, בזמן של ההכנה לקבלת התורה.

      בל"ג בעומר אנו מפסיקים את האבילות. מדוע? יש בידינו קבלה מן הגאונים, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (כך כותב המאירי יבמות סב. ועוד). אולם, למרות שכולנו מכירים טעם זה, הרי שהדברים הללו קשים מאוד. הגמרא ביבמות סב. אומרת:

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה…

עשרים וארבעה אלף תלמידים (שנים עשר אלף זוגות) של תלמידים מתו לר"ע בזמן זה. מדוע פסקה המגפה בל"ג בעומר? הדבר ברור: "כולם מתו". לא היה יותר אף תלמיד שיכול היה למות, כי כולם כבר מתו. אם כך, מהי השמחה הגדולה? (עיין פרי חדש, תצ"ג ס"ק ב).

      הגמרא אומרת, שר"ע סמך חמישה תלמידים חדשים כרבנים:

והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

      כנראה שאת חמשת התלמידים הוא סמך ביום ל"ג בעומר, ביום שבו מתו האחרונים שבתלמידיו (כך כתב החיד"א ועוד). ייתכן, שהפסקת האבילות היא בגלל שפסקה המגפה. אבל השמחה היא על התלמידים החדשים, שכמעט כל תורה שבעל פה שיש לנו כיום (משנה, תוספתא וכו') היא מהם, על פי רבי עקיבא.

      ועדיין צריך לברר: 24,000 מתו! אמנם חמשת החדשים לא מתו, אבל האם זו סיבה לשמחה? ייתכן, שעצם העובדה שבזכותם יש לנו כיום תורה שבעל פה, זו השמחה המיוחדת. אבל ייתכן שיש סיבה נוספת.

      מיהם חמשת התלמידים שסמך ר"ע? הגמרא אומרת (ראשי תיבות: מ"י יש"א: רבי מאיר, רבי יוסי, רבי יהודה, רבי שמעון ורבי אלעזר  [בן שמוע]. ויש גרסאות אחרות) שהם היו רבי מאיר, ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר. רבנים אלו, הם רבנים עם עוצמות גדולות מאוד, אך כה שונות זו מזו.

רבי שמעון – הוא רבי שמעון בר יוחאי. יש בשיטתו דברי קבלה ונסתר, וגם תורה שבנגלה. ר' שמעון ור' יהודה חולקים פעמים רבות בש"ס: דבר שאינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מוקצ ועוד. בדרך כלל, השורש של מחלוקות אלו הוא האם הולכים אחר הכוונה או אחר המעשה. כך גם במחלוקתם לגבי היחס לרומאים: ר' יהודה אומר שעשו דברים טובים (מרחצות, גשרים), ר' שמעון אומר שעשו הכל למטרות שליליות (ובעקבות זאת הרומאים רוצים להרוג את רשב"י והוא בורח).

ר' מאיר: תנא עם עוצמה מיוחדת. עירובין יב: היה ראוי לפסוק הלכה כר' מאיר, ולמה אין הלכה כמותו? מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. גאון עצום, אך בלימוד מיוחד. לומד תורה מ"אחר" (אלישע בן אבויה, שהיה רבו, אך נהיה כופר בתורה) דבר שלא היה פשוט בעיני החכמים (חגיגה יד:).

ר' יוסי עם עוצמה אנושית מיוחדת, אך בשל כך עושה דברים שגם הם יכולים לגרום למחלוקות רבות: הגמרא בשבת קיח: אומרת, שרבי יוסי היה מוכן לעלות לדוכן בתור כהן, למרות שלא היה כהן, רק בכדי לשמח את חביריו! דברים לא פשוטים, המעוררים מחלוקות.

גם לרבי אלעזר (בן שמוע) מחלוקות רבות בש"ס (סתם רבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן שמוע), אבל הוא מכריז ואומר "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים." (אבות ד', יב). וכן אומר רבי אלעזר: "גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום" (ספרי, נשא מ"ב).

עוצמות אדירות, אך כולם מתחברים לזה לזה, שהרי זהו התיקון לתלמידי ר"ע שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

נמצא שבל"ג בעומר, לא רק התחדשה התורה לאחר מות התלמידים, אלא התחדשה תורה חדשה: תורה המכריזה שגם עוצמות שונות, יכולות לגור בכפיפה אחת, בחבירות אחת, באהבה מרובה. זאת תורת ל"ג בעומר, וזו השמחה בל"ג בעומר.

לכן, לא במקרה נמצאים הדברים תוך ספירת העומר. זמן זה מיוחד לתורה ולקבלת תורה, בזמן הזה פגמו תלמידי ר"ע הראשונים על ידי שלא נהגו כבוד זה בזה (למרות שגם הם היו גדולים, ומן הסתם פעלו לשם שמים), ובזמן הזה התחדשה תורה מיוחדת, תורה של עוצמה ושל חבירות.

נמצא שגם האבילות בספירת העומר מכינה אותנו למתן תורה: בחלק הראשון בהבנה של הנזק מחוסר כבוד איש לרעהו, ובחלק השני, החל מל"ג בעומר, בהתחזקות בתורה, מתוך שמחה גם בתורה של האחר, שלומד גם הוא לשם שמיים, אף אם דרך לימודו וזווית ראייתו, שונים מאוד משלנו.

 

 

 

print