בס"ד

מסרים ממצוות השבת אבדה

      בפרשת כי תצא אנו לומדים על מצוות השבת אבדה (דברים כ"ב, א-ג):

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: ס

      מצווה זו כבר נלמדה בפרשת משפטים,ויש לבאר מדוע נשנתה כאן שוב ומה חידוש יש בדברים שנאמרו בפרשת כי תצא. הרמב"ן (דברים כ"ב) מבאר שהמצווה בפרשת כי תצא היא 'מצווה מבארת'. כלומר, המצווה שנאמרה בקצרה בפרשת משפטים הורחבה כאן בפרשת כי תצא.

      בפרשת משפטים (שמות כ"ג, ד) נאמר בקצרה:

(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:

      הרמב"ן (דברים כ"ב, א) מסביר שישנו הבדל בין "תועה", שמשמעו סטייה קלה מן הדרך, ובין "נידחים", שמשמעו היא שהאבדה רחוקה וצריך עמל גדול בכדי להשיבה:

זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כ"ג, ד) 'כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו', והוסיף בכאן לאמר 'נדחים', כי 'תועה' שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר 'נדחים' שברחו ממנו והרחיקו.

      דבר זה מתחזק גם מן העובדה שבפרשת משפטים כתוב "כי תפגע", כלומר, האדם פוגש את השור. אך אצלנו מדובר על ראייה – ראייה היא גם בדבר רחוק (אמנם בבבא מציעא לג. ביארו שגם הפגיעה היא לפי מרחק ראייה, ולמדו זאת מפסוק ה' שם).

      פרט לכך, פרשת משפטים מדברת על "שור אויבך", ואילו פרשתנו מדברת על "שור אחיך" (חמש פעמים בקטע זה מופיע "אחיך", ועוד אחד בפסוק הבא). לכאורה, החידוש בפרשת משפטים גדול יותר, שאפילו שור של אויב צריך להתאמץ ולהחזיר. אולם, ישנו חידוש מיוחד בפרשתנו: כאן מדובר על שור או על אבדה שהאדם איננו יודע כלל למי היא שייכת: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו". גם במקרה זה, צריך להשיב את האבדה. בפרשתנו מבואר שדבר זה אינו נכון רק ביחס לבעל חיים, אלא נכון כלפי כל אבדה. גם בניסוח המיוחד בתורה מתבאר שלמרות שאין אתה יודע כלל למי שייכת האבדה, זכור שבעל האבדה הוא "אחיך".

      התורה גם מלמדת: "ואספתו אל תוך ביתך" – למרות שאין האבדה שלך, שמור עליה כאילו היא רכושך – בתוך ביתך.

      התורה מדגישה "השב תשיבם" – הגמרא בבבא מציעא (ל.) לומדת מכאן שאפילו אם השיבה וברחה מאה פעמים – צריך להשיבה שוב!

      ברור לכל בר דעת שאין להזיק לאנשים אחרים. אולם, התורה מדגישה שיש לחשוב בחשיבה חיובית כיצד לא יבוא ממונו של החבר לידי הפסד. עליך לדאוג גם לאנשים שאינך מכיר כלל. יש לדאוג שוב ושוב, גם אם היה מקום להתרעם על כך שאותה הבהמה ברחה מאה פעמים! יש להתאמץ בדאגה לאותו חבר שאינך מכיר, ואף אם הבהמה הרחיקה לכת והפכה ל"נידחת" – יש לעמול ולהשיבה.

      בימינו, מצוות השבת אבדה קיימת בצורה מועטת. לעתים, מצליחים באמת להשיב אבדות. אולם, פעמים רבות אנו מוצאים ברחוב אבדות שאין לנו סיכוי לדעת מיהם הבעלים שלהן[1]. אולם, גם בימינו צריכים לזכור לדאוג לממון החבר; לשים לב כאשר רואים ממון של חבר שעשוי להיפסד ולהיהרס; לכבות אור במקום ציבורי כשאין בו צורך; לשמור מאוד על הרכוש במקום העבודה ולהתאמץ לעזור כאשר רואים שהציוד הולך להיפגע; לתת עצות נכונות לחבר כאשר יודעים אנו שהוא הולך לעשות מהלך מוטעה שיפגע בו, וכדומה. גם אם החבר איננו מבקש עזרה באופן ישיר, עלינו לזכור שביחס לממונו של החבר (בהשבת אבדה) הדגישה התורה "לא תוכל להתעלם".

      נקודה נוספת יפה עולה מדברי תרגום אונקלוס לפרשת משפטים: על המילים "עזוב תעזוב עמו", מתרגם אונקלוס: "משבק תשבוק מא דבליבך עלוהי, ותפריק עימיה", כלומר, למרות שאתה שונא שלו – תפרוק ותוציא את אשר יש בלבך עליו ותעזור לו". אסור לשנאה שתגרום לפירוד! גם אם ישנה שנאה, עליך לזכור שבמהות מדובר ב"אחיך", ולכן בסופו של דבר תצטרך לפרוק ולהוציא את השנאה, ולנהוג בו מנהג אחווה.

      בעל אור החיים (דברים כ"ב) מוסיף, שכך יש לדאוג לחבר גם כאשר נפשו בסכנה: לתת לו עצות נכונות ולסייע בעדו לשוב לא-לוהי עולם: "ויצו ד' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא א-לוהי עולם!".

      נלמד ממצוות השבת אבדה על הדאגה והשמירה על ממונו של האחר; על המאמץ שעלינו לעשות למטרה זו; על המחשבה גם ביחס לקשיים בנפשו של חברנו; על הצורך לעזור לכל אחד מישראל, ואפילו אם הוא "שונא" – צריכים אנו לפרוק את השנאה מלבנו ולזכור שכולנו אחים.

      לפני כמה שבועות פגשתי חייל מילואים (במבצע צוק איתן) שסיפר לי שהוא בדיוק שב מטיול בהודו. במקום מסוים, סביב בית חב"ד, הוא פגש אדם אחד חבוש כיפה. לאחר שיחה התברר שאותו אדם אינו יהודי! הוא שאל אותו: "מדוע אתה חובש כיפה?". ענה לו אותו אדם: "אני יודע שהיהודים עוזרים לכל יהודי גם אם אינם מכירים אותו. אני זקוק לעזרה ולכן שמתי כיפה!". אנו שואפים כמובן לעזור לכל העולם, אך תמיד עלינו לזכור את העזרה המיוחדת בתוך עם ישראל, את העזרה המיוחדת ל"אחיך", בכל מקום, בכל מצב ובכל זמן!

[1]     בשו"ת אגרות משה (חו"מ, ח"ב סימן מ"ה) כתב חידוש גדול בעניין זה. לדעתו, לאחר שהכריז ולא בא אף אחד, למרות שמצד הדין היה עליו לשמור את החפץ מבלי לגעת בו – הואיל שמסתבר שאף אחד לא יבוא רשאי לכתוב לעצמו בפנקס את סימני האבדה (באבדות רגילות שניתן לקנות אח"כ אחרות במקומן), ולאחר מכן להשתמש בהן. אם במשך הזמן הבעלים יופיעו – יחזיר להם את האבדה, ואם הופחת שוויה ישלם את ההפרש.

print