בפרשת כי תשא מתואר חטא העגל. הקב"ה רוצה ח"ו למחות את עם ישראל. לאחר תפילתו של משה רבנו, הקב"ה נעתר לבקשתו. הקב"ה אומר למשה (שמות, ל"ג, כ-כג):

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:

(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

      הקב"ה אומר למשה שהוא לא יוכל לראותו, אבל יוכל לראות את אחוריו. מה הכוונה של ראיית אחוריו של הקב"ה?

      חז"ל מבארים את הדברים במסכת ברכות (ז.; מובא ברש"י כאן):

וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין.

      מדוע בוחר הקב"ה להראות למשה דווקא את התפילין?

      בכדי לברר דבר זה, ננסה לראות מה כתוב בתפילין של הקב"ה?

      הגמ' בברכות (ו.) אומרת שגם הקב"ה מניח תפילין. ומה כתוב בתפילין של הקב"ה? עונה הגמרא:

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר (ישעיהו ס"ב) 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו'…

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו [אלו התפילין של אדון העולם, מה כתוב בהם?]? אמר ליה: (דברי הימים א' י"ז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל [האם הקב"ה משתבח בשבח עם ישראל]? – אין [כן], דכתיב: (דברים כ"ו) 'את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: (דברים ו') 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

      בתפילין של הקב"ה כתוב: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. הקשר המיוחד שבין עם ישראל ובין הקב"ה מתברר בתפילין.

      בחטא העגל, היה חטא נורא שבודאי פגם בעוצמה של עם ישראל. אבל, דווקא בחטא זה, התברר דבר חשוב: התברר שהקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה קיים גם כשעם ישראל חוטא, אפילו בחטא הגדול ביותר. כמובן, שככל שעם ישראל מתוקן יותר, הקשר עם הקב"ה בריא יותר ושלם יותר, אולם, גם כשעם ישראל הגיע לשפל המדרגה, הרי שהם עמו של הקב"ה, וכפי שקשר בין אב לבנו קיים בכל מציאות, כך גם הקשר בין הקב"ה ובין עם ישראל.

      לכן, בתוך חטא העגל, כשעם ישראל היה אמור ח"ו להימחות מן העולם, הראה הקב"ה למשה את התפילין, המראים שלמרות החטא הכבד, ישנו קשר מהותי ובלתי ניתן בין הקב"ה ובין עם ישראל, קשר המשאיר תמיד את עם ישראל קיים בעולם ומחובר אל ה'.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בפשט הפרשה, שבה בתחילה הקב"ה מדבר על עם ישראל בתור "העם הזה", או בתוך עמו של משה "לך רד כי שחת עמך", אך לבסוף לאחר הסליחה, מתברר שבכל מצב, עם ישראל הוא עמו של הקב"ה: "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". גם כאשר עם ישראל חוטא, הוא עדיין עמו של הקב"ה. אפילו לאחר חטא נורא, הקב"ה נמצא איתנו.

דברים אלו אינם גורמים לנו להישאר חלילה בחטא. אנו יודעים, שעם ישראל סובל מאוד כשהוא חוטא, ושהחטא עצמו מרחיק את הקשר שלנו עם הקב"ה. אולם, אנו יודעים שתמיד אנו מחוברים לקב"ה, ודבר זה נותן לנו כוחות לתקן ולהשתפר, להוסיף ולהתחזק, מתוך ידיעה ש"לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב".

print