בס"ד

פרשת כי תשא

הכיור ומשמעותו עבורנו

      בפרשתנו, פרשת כי תשא, מופיע לראשונה הציווי על הכיור (שמות ל', יח-כא):

(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:

(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְאֶת־רַגְלֵיהֶם:

(כ) בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ־מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

      מדוע הכיור אינו מופיע יחד עם שאר הכלים הנזכרים בפרשיות תרומה ותצווה? על כך עונה הספורנו (ל', יח) שמטרת רוב הכלים היא השראת שכינה, הואיל ואלה כלים שבהם נעשתה עבודת המקדש. אולם, הכיור מהווה רק הכנה; הכיור מאפשר לכהנים להיות מוכנים לעבודה:

 (יח) ועשית כיור. גם זה הכלי לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים כמבואר למעלה, אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם.

      לכאורה, דבר זה מקטין את הכיור ביחס לכלים אחרים. אך למרות זאת קובעת התורה שיש חובה להשתמש בכיור לפני העבודה. ללא כיור אין אפשרות לבצע את העבודה: "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו". הגמרא בזבחים (יט:) קובעת שאם עשה את העבודה במקדש ללא קידוש (רחיצת) ידיים ורגליים בכיור, הרי שהעבודה פסולה. הכיור הוא אפוא כלי הכרחי שבלעדיו העבודה במקדש אינה מתאפשרת (וכך ברמב"ם, הלכות ביאת מקדש פ"ה ה"א).

      כהן שרחץ ידיו ורגליו מן הכיור בתחילת היום, ולאחר מכן התלכלך בתוך עבודתו – האם צריך שוב לקדש ידיו ורגליו? הרמב"ם (שם ה"ג) קובע שאין בכך צורך. ומכאן, שעיקר הרחצה בכיור איננה למטרת ניקיון אלא למטרת התקדשות (וכך ברמב"ן, שמות ל', יט, "והרחיצה הזו לקדושה").

     בטרם יבוא האדם להתעסק בעבודת הקודש עליו להתקדש, להיות מוכן אל המטרה הגדולה שאליה הוא נכנס כעת.

      כיום אין לנו נטילה מן הכיור (ואף בזמן המקדש היה הדבר מיוחד לכהנים בלבד). אולם, בכל בוקר אנו נוטלים ידיים לפני שחרית (ברכות ס:). לפי דעת הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ח"א קצ"א) יש בכך התקדשות מיוחדת עבור כל אחד מאתנו, בדומה להתקדשות הכהנים לפני עבודתם במקדש: "וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו… ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו". ואף אנו, מתקדשים בבוקר מתוך ציפייה לשליחות הגדולה שיש לנו בכל יום: לקדש שם שמים בתוך המציאות כולה, בתוך ההוויה החומרית והרוחנית.

       פעמים רבות מופיעה ידו של האדם בתורה כפועלת ועושה. היד מתארת את עשייתו המיוחדת של האדם ואת כוחותיו המיוחדים. בדבר זה קיים סיכון: האדם עשוי לחוש שהוא לבדו הפועל בעולם, וכפי שמזהירה אותנו התורה (דברים ח', יז): "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ייתכן שזהו טעמה של נטילת ידיים שחרית (בהתאם לדברי הרשב"א שהבאנו): בכל בוקר אנו נוטלים את ידינו ככהן הנוטל ידיו, מקדשים את ידינו ומכריזים שידינו פועלות מכוחו של הקב"ה. בכל יום אנו נוטלים ידיים ומבינים שיש לנו שליחות מיוחדת: כשם שהכהן בבית המקדש אמור לפעול בהיכלו של מלך, כך גם אנו נוטלים ידיים, מתקדשים ומוכנים לשליחות מיוחדת בעולם – מוכנים לשליחות של קדושה בכל עולם העשייה, עולמו של ריבון כל העולמים.

print