מדוע קיים איסור ריבית?

בפרשתנו, פרשת כי תצא, אנו קוראים על איסור ריבית (דברים כג, כ):

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.

מדוע קיים איסור ריבית דווקא בהלוואה? הרי, במקרה שאדם מוכר חפץ מסוים לאדם אחר, מותר לו להעלות את המחיר ולהרוויח מן המכירה (בכפוף להסכמת הקונה). מדוע, בניגוד לשאר התחומים הממוניים, אסור לאדם שמלווה כסף להרוויח מהלוואתו?

שאלה זו מתחברת להלכה נוספת המבחינה בין הלוואה להסכמים ממוניים אחרים:

הגמרא (ערכין כב. וכתובות פו.) דנה בחיוב החזרת הלוואה ומתלבטת אם יש חובה ממונית להחזיר הלוואה, או שמא זו רק מצווה, וכלשון הסוגיא: "פריעת בעל חוב מצווה". בכל סיטואציה עסקית אחרת, ברור שאדם חייב לפרוע את חובו, מדוע רק בהלוואה ישנו דיון שכזה? הרי אם אדם לווה מחברו, ברור שהוא צריך להחזיר את הכסף שלקח!

שאלות אלה מובילות ליסוד אחד. התורה קבעה שהלוואה = מענק. מצד אחד אפשרה התורה לאדם להרוויח כפי יכולתו (ולא הנהיגה כלכלה סוציאליסטית), אך מאידך, קבעה שעל האדם להלוות לחברו כשהשני נזקק. התורה קבעה שהלוואה זו תהיה מעין מענק ללווה, משום שהכסף איננו שייך באופן מוחלט לאדם שהרוויח אותו, אלא הוא בבעלותו של הקב"ה.

עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא ש"מִלווה להוצאה ניתנה". כלומר, כאשר אדם מלווה לאחר, הרי שהמעות הללו כבר אינן שייכות לו. בעוד שהלווה, אם ירצה, יכול לקדש בהן אישה, המלווה איננו יכול לעשות זאת. כאמור, הסיבה לכך היא שהמעות לאחר שניתנו ללווה 'להוצאה', כמענק, אינן של המלווה. לכן, כיוון שההלוואה היא רכושו של הלווה, אין כעת למלווה כל זכויות בהלוואה. משום כך, אם הוא נוטל ריבית הרי שהוא גוזל את הצד השני (כך שמעתי ממו"ח הרב בלומנצויג שליט"א).

יסוד זה מבואר באור החיים (שמות כב, כד):

"אם כסף תלווה" – אם יש לך כסף יותר מכפי צרכיך, עד שאתה יכול גם להלוות, דע כי "את העני עמך" – את חלקו של העני אתה מחזיק.

ההבנה המקובלת היא שהרכוש הוא של האדם, ובנסיבות מסוימות עליו לתת ממנו לאחר. העיקרון שהזכרנו הופך את התמונה: הרכוש איננו בדיוק של האדם המחזיק בו, אלא "את חלקו של העני אתה מחזיק". הכסף שנדרש לצרכיו הוא מחזיק ברשות גמורה, אך יתרת הכסף שיש לאדם, היא למעשה פיקדון בידו, ועליו להעביר אותו למי שנזקק לכך.

ייתכן שרעיון זה גלום במלה "צדקה". המלה צדקה מתפרשת בדרך כלל במובן של "נדבה לנצרכים" (אבן שושן, ביאור 4). אולם, מקורה של המלה הוא דווקא בשורש צ,ד,ק. צדק פירושו "יושר" (אבן שושן, ביאור 1). כלומר, הנותן צדקה, לא מעניק לעני מטוב לבו, אלא הוא עושה צדק ופועל לפי מידת היושר! כאמור, גם דיני הלוואה הם חלק מתפיסה זו של הצדק!

מצד אחד, התורה איננה מנהלת כלכלה סוציאליסטית. אין שאיפה וציפייה שכולם יהיו שווים, אלא כל אחד יכול להרוויח בהתאם להצלחתו. אולם, ישנה שאיפה לכך שיהיה מספיק כסף בעולם, בכדי שתהיה אפשרות לעזור לכל האנשים שחסרים להם צרכים בסיסיים. גם בשיטה הקפיטליסטית, מדינות רבות בעולם הן מדינות רווחה. אולם, פעמים רבות, המניע למדיניות הרווחה הוא שימור הקפיטליזם מחשש למהפכות של ההמון. בניגוד לכך, בכלכלת התורה, מדיניות הרווחה היא חלק בלתי נפרד מן השיטה הכלכלית. אדם יכול להרוויח ככל יכולתו, אבל רווח זה הוא פיקדון בידו, ועליו להשתמש בו על מנת לעזור לזקוקים לסיוע זה. תפיסה כלכלית זו, מטרתה היא שבסופו של דבר ייווצר עולם טוב יותר, מתוקן יותר ושמח יותר.

print