וידוי מעשרות – מדוע?

בפרשה מופיעה מצוות וידוי מעשרות, שגם בתוכה מוזכר ביעור מעשרות (דברים, כ"ו, יב-טו):

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' א-לקיךָ בִּעַרְתִּי הַקּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל-מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא- עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא-אָכַלְתִּי בְאנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' א-לקי עָשִׂיתִי כְּכל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת- עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כלומר, כל שלוש שנים (בשנה הרביעית ובשנת השמיטה) יש להביא לבית המקדש את כל המעשרות שאנו חייבים. כמו ניקוי שנת המס כיום. כאשר מביאים את המעשרות, צריך לומר את הנוסח של הפסוקים "ביערתי הקודש מן הבית…". לדבר זה קוראים חז"ל: "וידוי מעשרות".

לכאורה, הלשון של 'ודוי' איננה מתאימה כאן, שהרי לא מדובר על אדם שעשה דברים שלא כשורה?

המנחת חינוך (תר"ז, ד"ה ועלה בדעתי לומר) מחדש, שייתכן שאת הוידוי אומר רק מי שהשהה מעשותיו ולא נתנם בזמנם, וכעת מתקן את המעוות:

ועלה בדעתי לומר, דאפשר דמצוות וידוי אינו אם נתן מתנותיו כראוי בכל שנה, כיוון דהכל עשה יפה בעתו למה יתוודה והלא לא חטא כלל ולמה נקרא וידוי מעשר? רק אם השהה המתנות ומבערן אז מתוודה לאחר הביעור ושייך לשון וידוי, שאומר אף שלא עשה כראוי מ"מ תיקון וביער הקודש, וגם נתן כל אחד לבעלים…

אמנם, דרך זו מחודשת מאוד. גם בפשט התורה משמע שאדם עשה כראוי "כי תכלה לעשר… עשיתי כלל אשר ציוותני". זאת ועוד, ראינו שמדובר באדם שהקפיד תמיד על כל דיני תרו"מ ואולי אף מעבר לכך, ולכאורה חוסר הקפדה על נתינת המעשרות גרועה הרבה יותר מחוסר בפרטים בתוך ההפרשה? יתירה מכך, חז"ל בסוטה לב: קוראים לוידוי מעשרות 'שבחו' של אדם. ומבאר רש"י (ד"ה שבחו):

שבחו – לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו.

ואם כן, יש כאן דברי שבח לאדם, ולא וידוי במשמעות הפשוטה, כפי שהבין המנחת חינוך.

המלבי"ם מבאר שוידוי משמעו שאדם מודה על חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצוות ה' והן כשעשה את מצוות ה'.

ועדיין יש לבאר מדוע ציוותה התורה על הוידוי ובמיוחד אם אין הוא מתייחס לאדם שעשה שלא כראוי.

בעל החינוך (תר"ז) מבאר שכיוון שהדיבור הוא דבר משמעותי, רצה ה' "שנעיד בבית הקדוש שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שניזהר מאוד בעניין". כלומר, הדיבור (העתידי), גורם לכך שאדם יקיים את המצווה באופן רציני יותר.

בעל עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה. שער תשעים ושמונה) מבאר אחרת. לדעתו מטרת הוידוי להראות שעשינו כל כל המעשרות בגלל ציויי ה'. בניגוד לביכורים שבהם הדגש בנתינה הוא שכיוון שהכל שייך לה' אנו נותנים לו ביכורים, אזי במעשרות הדגש הוא "עשיתי ככל אשר צויתיני". ולכן מובנים דברי חז"ל שאם שינה דבר אחד אינו יכול לומר את הוידוי:

להורות על מה שאמרנו, שלא היתה שם כוונה אחרת, אמר 'עשיתי ככל אשר ציויתני'.

הרב קוק (עין איה, ברכות ח"ב מע"ש, טו) ביאר אחרת:

נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על המעשה הטוב אשר עשה…

דהיינו, כמו שאדם מתוודה על חטאיו, כך צריך לעתים לומר לפני ה' את מעשיו הטובים.

טעם הדבר: ייתכן לבאר בפשטות, שצריך לומר גם את הדברים הטובים, כדי לקבל שמחה ומוטיבציה בעבודת ה'. אך ניתן להוסיף יותר מכך. מצד אחד האדם הוא מקבל עול ועושה את מצוות ה' כמצֻווה. אולם, מצד שני ישנו פן של שותפות. מסירת דין וחשבון על הדברים הטובים שעשה האדם, מובילה אל אותה שותפות של האדם בפיתוחו של העולם.

print