קדושה

      פתיחת הפרשייה היא "דבר אל כל עדת בני ישראל". ביטוי זה מופיע במקומות בודדים בהם היה כינוס של כל העם (פסח מצרים, מן, הקמת המשכן ועוד). ואכן לימדונו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל. דבר זה מראה על החשיבות המיוחדת שבפרשייה זו.

      השורש קד"ש:

            שורש זה מתקיים בכמה משמעויות:

א.      טהרה: והיא מתקדשת מטומאתה (שמו"ב י"א, ב) נאמר על בת שבע כשהיא רוחצת. וכן בשמות (י"ט, י) "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" – היינו טהרה.

ב.      הבדלה וייעוד: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיהו א', ה) – ייעוד. "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א', יד; ב', טו) – לייעד יום כצום. וכך גם בקידושי אשה (קידושין ב: ובתוס' שם) – זו הבדלה וייעוד.

ג.        קודש – כשייך לה': "וקדשת אותם וכיהנו לי" – המקור אולי נובע מייעוד, אך הופך להיות ייעוד לקב"ה. ביחס לשבת אומרת התורה בפרשת בשלח "שבתון שבת קודש לה' מחר" (שמות ט"ז, כג); "וקִדשתו… כי קדוש אני ה' מקדִשכם "ויקרא, כ"א, ח). "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה… ולהיותך עם קדוש לה' א-להיך כאשר דיבר" (דברים כ"ו, יח-יט); "יקימך ה' לו לעם קדוש…" (דברים כ"ח, ט).

      בדרך כלל קדושה של ה' היא ללא מילת ייחוד "כי קדוש אני". אולם, קדושה אצל ישראל היא קדושה עם מלת יחס: לה' – "והייתם קדושים לא-להיכם" (במדבר, ט"ו, מ). או "והייתם לי קדושים" (ויקרא כ', כו). או "ולהיותך עם קדוש לה' א-להיך".

      דבר זה ברור, כי הקב"ה הוא הקדוש, ועם ישראל אמור להיות קדוש ומיועד לקב"ה. אולם, בפרשתנו (ויקרא י"ט) אנו מוצאים משהו מיוחד: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם". כלומר: תהיו קדושים, כמו שאני קדוש!

     כיצד ייתכן הדבר? הקב"ה הוא קדוש ומנותק מכל מציאות גשמית, וכיצד אנחנו נהיה כמוהו?

הגמרא בסוטה (יד.)אכן שואלת:

וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.

      חז"ל הסבירו שהכוונה היא שיש ללכת במידותיו של הקב"ה "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכד' (ספרא שם). אולם, דווקא חלק מהדוגמאות בפרק שלנו אינן דוגמאות של חיקוי לדברים שכביכול ה' עושה: למשל איסור פיגול, למשל ערלה?

      רש"י פירש: פרושים תהיו. דהיינו, כמו שאני מובדל ומופרש מהעולם, כך היו גם אתם מובדלים ומופרשים מן העריות ומן העבירה. מקור הדברים במדרש (ויקרא רבה כ"ד, ד):

אמר הקב"ה למשה, לך אמור לישראל – בני, כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, הדא הוא דכתיב – קדושים תהיו.

      אולם, האם המצוות שבפרשה מראות על פרישות? הרמב"ן באמת חלק על רש"י ופירש את המושג קדושה כמבטא זהירות וקדושה גם בדברים שהתורה לא אסרה אותם, בבחינת קדש עצמך במותר לך.

      לכאורה אם קדושים = פרושים, הרי שיש כאן דבר של חוסר עשייה, דבר שמבדיל רק על ידי כך שאין אנו עושים. האם המושג קדושה לא מבטא משהו חיובי?

      חז"ל במדרש (תנחומא, קדושים, ב) הביאו גם משמעות חיובית לקדושה:

…משל למה הדבר דומה? למלך שקדש אשה. אמר לה, הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה? שאת אשתי.

כך אמר הקב"ה למשה – לך וקדש את העם, שנאמר – וקדשתם היום ומחר. קדשם הקב"ה ואמר להם לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה? כי קדוש אני ה'…

      הקדושה היא חיבור עם הקב"ה. המשמעות של הייעוד והחיבור שראינו קודם. אך אנחנו גשמיים ומחוברים לחומר, כיצד אנחנו יכולים להיות במושג של קדושה בצורה החיובית? הקדושה – בין אם היא פרישות ובין אם היא חיבור ודבקות בקב"ה, נמצאת במישור הרוחני, ולכאורה דווקא המישור הרוחני הגבוה איננו מוביל לקשר חברי אמיץ, אלא לקשר עצמי בין האדם לבין בוראו. אולם, דווקא בפרק שלנו אנו רואים דגש עצום על הקשר החברי הבא לידי שיא ב"ואהבת לרעך כמוך".

     מסתבר שהמושג קדושה פירושו פרישה מן השאיפות הפרטיות שלנו וניסיון שלנו לבנות ולשכלל אל היעד והמטרה של העולם. ניסיון להיחלץ מן הרצונות והתאוות המנסים למלא את תאוותינו האישיות, ורצון למלא את המטרה הא-להית, למלא את העולם בקדושתו של הקב"ה.

     אנחנו נשארים בעולם הזה ובמציאות הזו; אדרבה, מטרתנו לבנות את המציאות הגשמית, אולם מוקד מחשבתנו אינו בא מתוך מחשבה על תאוותנו, אלא מתוך מחשבה על הקדושה בעולם. מבחינת העשייה – עשייתנו גשמית; מבחינת המחשבה, היעד והמטרה אמורה מחשבתנו להיות בקדושה, מחשבה המנסה לראות את המטרות הגדולות של העולם, ולא של עצמנו.

print